<h1>המאורות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ביצה שנולדה ביום טוב לא תאכל. מפרש בגמרא עיקר איסורא הוא ביום טוב שחל להיות אחר השבת וכן בשבת אחר יום טוב. ואפילו בתרנגולת העומדת לאכילה, דהוה לן למימר דאוכלא דאיפרת הוא, אסורה משום הכנה, דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, וכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב כדאמרינן לעיל. ויום טוב דעלמא נמי אסור, גזירה יום טוב דעלמא אטו יום טוב אחר השבת. וכל שכן בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, דהוו להו מוקצה כיון דהיא מוקצה.
מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין בשבת, והוא דחזו לכלבים, אבל לא חזו לכלבים או לעופות לא, דכאבנים דמו. ודוקא בשבת דלית לן מוקצה, אבל ביום טוב דאית לן מוקצה אין מגביהין אותן ואע"ג דחזו לכלבים, אלא מסלק את הטבלא ומנערה, דביום טוב כיון דקיל מחמירינן דילמא אתי לזלזולי ביה, השלמה. וכן דעת הרי"ף והר"מ. ויש חולקין בזה. והרב בעל המאור כתב בענינים אלו חלוקות, ודוק, והדברים צריכים עיון. דין מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ביארנו בפרק במה מדליקין. וכן הא דתמרי ארמייתא, אוקימנא בפרק נוטל במסכת שבת דטוי איניש בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא, דכיון דמסרחי מאתמול דעתיה עלייהו.
<h2>דף ב:</h2>
והשוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן ביום טוב ואפילו ביום טוב אחר השבת. וכן נראה מן הירושלמי. וכן כתב הרב בעל המאור דהוה ליה כאחד מאבריה. ובהשלמה פסק לחומרא ביום טוב אחר השבת ורבינו אפרים. ותימה הוא. ואפשר שדעתם היה שהירושלמי חולק עם הגמרא שלנו דאמרינן דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, אלמא דלאו כאחד מאבריה חשבינן ליה. מכל מקום תימה הוא איך נחמיר על הביצה הנמצאת במעי תרנגולת יותר מעובר שנמצא במעי בהמה, שאפילו הוא חי הוא ניתר בשחיטת אמו, לכך אין נראה להחמיר על זה. דביצים במעי אמן מילתא דלא שכיחא הוא, ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן כלל. וכדאי הוא הרב בעל המאור לסמוך עליו בזה. וכן נראה מה"ר משה להתיר, פרק א' בהלכות יום טוב. וכן נמי מותר לאכלן בחלב, ואפילו מעורות בגידין, השלמה. אך הרי"ף אוסר, פרק כל הבשר, שכתב דביצים גמורות מותר לאכלן בחלב, אלמא דאינן גמורות אסור. שבת ויום טוב, נולדה בזה אסורה בזה, משום הכנה כדכתבינן לעיל. ולא שנא שבת ואחריו יום טוב ולא שנא יום טוב ואחריו שבת, דקיימא לן דאין יום טוב מכין לשבת כדאמרינן לעיל. ושני ימים טובים של גליות נולדה בזה מותרת בזה. אבל בשני ימים טובים של ראש השנה נולדה בזה אסורה בזה, דקדושה אחת הן.
<h2>דף ג:</h2>
אחת ביצה שנולדה בשבת או ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה, אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר. וספיקה אסורה, אפילו ביום טוב דעלמא ובשבת דעלמא דלא אסרינן אלא מדרבנן, גזירה משום שבת אחר יום טוב, אפילו הכי ספיקה אסורה, כיון דיש לה מתירין, השלמה. ואם נתערבה באלף כולן אסורות, דהו"ל דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. ודוקא ודאה שנתערבה, אבל ספיקה שנתערבה באחרות מותרות, דהוה לה ספק ספקה ואע"ג דיש לו מתירין. וביצת טריפה שנתערבה באחרות בטלה ברוב, דאת שדרכו לימנות שנינו, וביצה אין דרכה לימנות, שיש שמוכרין אותה באומד, הילכך בטלה ברוב. ובהמה של איסור נמי שנתערבה בחייה באחרות בטילה דיש רועה שמוכר עדרו בלא מנין. כך פירש רש"י בפרק כל הזבחים. ולא בעינן ששים, דחד בתרי בטיל. שלא הוזכר ששים אלא לדבר שנותן טעם, כגון שנתבשל האיסור עם ההיתר, או שנבלל בלח כגון מרק של איסור שנתערב בשל היתר. וביצה אע"פ שנתבשלה לא יהבא טעמא דאמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא. הילכך בטלה ברוב. ואם מכיר ביצת האיסור נוטלה והשאר מותר אפילו אין בה רוב, דלא יהבה טעמא, השלמה.
והא דגרסינן פרק חבית במסכת שבת, חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה. דוקא ביום טוב, אבל לא בשבת. ולא משום מוקצה אלא משום מלאכה, דהוה ליה מפרק. וכתוב בהשלמה פרק חבית, אי לאו שכתב הרי"ף דביום טוב ולא בשבת הוא, הוה אמינא דחולב נמי בשבת. והני מילי מעז העומדת לאכילה, אבל עומדת לחלבה אית דאמרי דכיון דהיא מוקצה חלבה נמי מוקצה ואסור נמי ביום טוב. ויש אומרים דחלבה לאו מוקצה הוא ושרי, אם החלב נמי אינו עומד לעשות מהם גבינה לייבש בסחורה, כתרנגולת העומדת לגדל ביצים לגדל אפרוחים, השלמה. וכן דעת הרב בעל המאור. וכפירושא בתרא מסתבר, דחולב אדם עז סתמא קאמר, לא שנא עומדת לאכילה ולא שנא עומדת לחלבה.
<h2>דף ד:</h2>
עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביום טוב משום הכנה, ואם נשרו מן הדקל ביום טוב אסור להסיקן בפני עצמן ביום טוב, דהוו להו נולד, ואסרי ליה רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש. אבל אם נשרו מן הדקל ביום טוב לתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן, ואע"ג דמהפך בהו כיון דרובה היתירא נינהו הנך בטלו ברובה ובהיתירא קא מהפך. ואע"ג דקיימא לן אין מבטלין איסור לכתחלה, הני מילי איסורא דאורייתא אבל איסורא דרבנן מבטלינן ליה לכתחלה. ואע"ג דקיימא לן דכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ואפילו בדרבנן, והני עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב דבר שיש לו מתירין הן דהיום אסורין ולמחר מותרין, הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה אבל הכא מיקלא קלי איסורייהו. והא דקיימא לן דבדרבנן מבטלין איסור לכתחילה, הני מילי היכא דליכא למגזר משום דאורייתא, כגון עצים שנשרו מן הדקל וכגון חלת חוצה לארץ, אבל היכא דאיכא למגזר משום דאורייתא, כגון שמנו של גיד שהוא איסור מדרבנן ואיכא למגזר משום גיד דאורייתא, וכגון קרום שעל הטחול דאיכא למגזר משום שעל דד הטחול שאסור מן התורה. בכי האי גוונא אין מבטלין איסור לכתחילה. וכן כתב הראב"ד באיסור והיתר. וכן נראה מסוגיא דמסכת חולין גבי הנהו אטמאתא דאימלחן בגידא דנשיא וכו'. וכלאי הכרם בחוצה לארץ שאסורין מדרבנן, איכא לעיוני אם מדמינן להו לחלת חוצה לארץ ומבטלין לכתחלה, או דילמא כיון שאיסורן חמור אף בהנאה אין מבטלין, השלמה עד כאן. ולי היה נראה דודאי מבטלין, שהרי מסקינן בפרק קמא דקידושין דמקילין בהו, דיורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד, ורבנן מספקי אהדדי לכתחילה ואכלי. וכן פסק רבינו בהשלמה התם. ואני שאלתי לו והשיב לי דאפשר כיון דאמרינן שלא ילקוט ביד, אי שרינן ליה לערב לכתחילה ולבטל איכא למימר דהוי כלוקט ביד. וצריך עיון. ומצאתי שגם הראב"ד נסתפק בזה באיסור והיתר שלו. והר"מ נראה שדעתו לפרש דכי אמרינן דבדרבנן מבטלין איסור לכתחלה, דוקא שכבר נתערב האיסור עם ההיתר אלא שאין בהיתר ששים או רוב לבטל האיסור, בענין זה הוא שמבטלין לכתחלה ומוסיף עוד עד ששים בהיתר לבטל האיסור שנתערב שם. אבל לכתחלה, שיערב האיסור שהוא בעין ויכול להפרישו (עם) [מן] ההיתר, אסור אפילו בדרבנן. ונראין דבריו, מדאמרינן הכא עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור. טעמא דלתוך התנור, שאוסרין את התנור שהוא היתר שאינו יכול לסלקן משם ביום טוב משום טלטולי, משום הכי שרינן בכי האי גונא לרבות עליהן עצים מוכנים במקומן ולהסיקן, הא לאו הכי לא שרינן להסיקן במקום אחר ואפילו על ידי ביטול. מיהו הא דחלת חוצה לארץ צ"ע לסברא זו, דהא התם מבטלין לכתחלה אותו איסור כיון שהוא בדרבנן ואע"פ שהוא בעין. ונראה לומר דשאני חלה שהיא מותרת לכהן, וכדי שלא תלך לאיבוד שרינן ליה לבטלה ברוב. ומיהו מעשים בכל יום ששורפין אותה ולא שרינן לערבה לכתחלה עם שאר העיסה ולבטלה ברוב. [ואפשר לומר] דכיון דחלת [האור אין לה שיעור] ובמשהו [סגי לא נהגו לבטולי וטפי עדיף שישרפוה]. ובערלה וכלאי הכרם היו מקילין לספוקי אהדדי לכתחלה ולמיכל, לפי שהרבה מחכמי הגמרא היו נוטים בזה להיתר שאינו נוהגין כלל אפילו בדרבנן בחוצה לארץ, כדאיתא בשלהי פרק קמא דקדושין.
<h2>דף ה.</h2>
כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, השלמה. ובני ארץ ישראל צריכין לעשות שני ימים טובים של ראש השנה, ואע"פ שהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלין עדות החודש כל היום, מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. והילכך קדושה אחת היא, וביצה בתרוייהו אסורה ואפילו לבני ארץ ישראל.
<h2>דף ו.</h2>
מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין. פירוש ואע"ג דלא אשתהי. דכיון דאמירה לגוי שבות בעלמא הוא, גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, כגון לאו דלא תסור. והוצאות המת ביום טוב ראשון מותר לעשות אפילו על ידי ישראל. שמתוך שהותרה הוצאה והעברת ארבע אמות ברשות הרבים לצורך הותרה שלא לצורך. כיון דצורך יום טוב הוא, וכן כתוב בהשלמה בפרק תולין. ועוד דצורך מצוה הוא. וכן מנהג נרבונה וכן רחיצתו עושין על ידי ישראל, וטלטול בשעת רחיצה בלא ככר ובלא תינוק, אבל אחר יציאת נשמה מטלטלין אותו על ידי ככר מן המטה ומניחין אותו בארץ, משום דהוי כמחמה לצל. ועל ידי ככר נמי מותר אפילו בשבת, וכן כתבנו במסכת שבת פרק כירה. ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה, מה שאין כן בביצה, ואע"ג דלא אישתהי לא משהינן ליה, דיום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן, ואפילו למגד ליה גלימא ולמגז ליה אסא. [מצאתי] כתוב לחכמי [צרפת שהיו] מתירין לויית [המת חוץ] לתחום ביום [טוב שני] אפילו על [ידי רכיבה], צריך לבאר מנהגי העיר בענין זה.
אפרוח שנולד ביום טוב כתב ה"ר משה דאסור, דמוקצה הוא, אבל בחול מותר. ובהשלמה כתוב שמותר אף ביום טוב, הואיל ומתיר עצמו בשחיטה.
ועגל שנולד ביום טוב מותר. והוא שנולד מן הכשירה העומדת לאכילה ואינה מדברית, הואיל ומוכן אגב אמו, והוא דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו. אבל אי לא קים ליה ביה שכלו לו חדשיו אסור עד ליל שמיני. וביאור ענין זה במסכת שבת פרק רבי אליעזר דמילה. אבל אם נולד מן הטרפה אסור, דמוקצה הוא. ואע"ג דהוי מוכן לכלבים אגב אמו, מוכן לכלבים לא הוי מוכן לאדם שהרי פירות המחוברין שנתלשו ביום טוב אסורין משום מוקצה כמו שכתב רש"י בפרק אין צדין ואע"ג דהוי מוכן לעורבים בעודן מחוברין, וכן כתב בפרק מקום שנהגו. ובהשלמה האריך שם. אך כתוב בהשלמה דאפילו נולד מן הטריפה מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. ואע"ג דמוכן לכלבים לא הוי מוכן לאדם. ונראה נמי לפי סברא זו, מעגל שנולד מן המדברית שמותר, הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. ולא דמי לביצה, דהתם אמרינן מאתמול גמרה לה ואין שבת מכינה ליום טוב, ועגל שנולד בשבת מותר ביום טוב, דשבת ויום טוב שתי קדושות הן, ומשום הכנה ליכא למיסריה, שהרי אם נולד ביום טוב עצמו מותר. ועוד דאפילו למאן דאמר דשבת ויום טוב קדושה אחת היא מותר, מידי דהוה אבהמה ותרנגולת שמותר לשוחטה ולאוכלה ביום טוב אחר השבת מפני שמערב שבת היתה מכנת ליום טוב. וליכא למימר הכא מגו דאיתקצי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, דאם כן תרנגולת ובהמה היכי שחטינן ביום טוב אחר השבת, נימא מגו דאיתקצאי וכו'. אלא לאו ש"מ דלא אמרינן האי מגו אלא בדבר שהוא מוקצה בין השמשות משום יום הבא ומגו דאיתקצאי לתחלת היום איתקצאי לכל היום, אבל בדבר שבין השמשות לא היה אסור אלא משום יום שעבר, כגון תרנגולת ביום טוב אחר השבת, שביום טוב היא מותרת ואינה אסורה הבין השמשות משום ספק יום טוב אלא משום ספק שבת, לא אמרינן בכי האי גוונא מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליא יומא. והני מילי במוקצה שהוא מחמת איסור ואותו איסור אינו ביום טוב אלא בשבת, ואילו היינו יודעים שהבין השמשות היה יום טוב היה מותר, לא אמרינן בכי האי גוונא מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא. אבל במוקצה למצותו אמרינן בכי האי גונא מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא, דגרסינן בפרק לולב וערבה אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר, סוכה אפילו בשמיני אסורה משום דסוכה חזיא לבין השמשות דאי מיקלע סעודתא בעי למיתב בגוה ומיכל בה איתקצאי לבין השמשות ומגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא דשמיני. אלמא אע"ג דלא איתקצאי לבין השמשות משום יום שמיני אלא משום יום שביעי אפילו הכי אמרינן מגו, הרי שיש להפריש בין מוקצה למוקצה כדפרישית.
<h2>דף ו:</h2>
ביצה עם יציאתה נגמרת ומגדלת אפרוחים, במעי אמה אינה מגדלת אפרוחים. למאי נפקא מינה, למקח וממכר, דמאן דבעי ביעי דפעיא ויהבי ליה ביעי דשחוטה מקח טעות הוא והדר. ואע"ג דאמרינן לעיל דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, הני מילי לענין אכילה, אבל הכא לענין לגדל אפרוחים. ובירושלמי משמע דאפילו לענין אכילה אמרינן דאינה נגמרת עד יציאתה, שאמר שאינו דומה טעם אכילתה מבפנים לטעם אכילתה מבחוץ. ואפשר שזה חולק על הגמרא שלנו שאמר דמאתמול גמרה לה. ואפשר דאפילו הכי לענין אכילת יום טוב לא חשבינן אותו טעם כל כך דנימא דלא קרינן לה נגמרת מאתמול ומתסרה משום הכנה.
<h2>דף ז.</h2>
ומאן דבעי ביעי דדיכרא ויהבי ליה ביעי דספנא מארעא מקח טעות הוא והדר. במסכת עדיות, ביצת נבילה שכיוצא בה נמכרת בשוק אסורה, ואין צריך לומר בביצת טריפה שאסורה מפני שגדלה באיסור. וכן נראה מסוגיא דאלו טריפות.
בדק בקינה של תרנגולים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה ביצה מותרת, בידוע דמאתמול אתילידא, דקיימא לן כל שתשמישו ביום נולד ביום ולא בלילה, ומאי ניהו תרנגולת. ואע"ג דבדק מערב יום טוב, אימר לא בדקה יפה יפה. ואע"ג דבדק יפה, אימר יצאתה רובה מערב יום טוב וחזרה הואי, ומותרת ביום טוב, ודוקא בדאיכא זכר בהדה. אבל ליכא זכר בהדה, כיון דספנא מארעא בליליא אפשר דילדה בליליא. ועד כמה, כל דשמעא קליה ביממא אפילו עד שתין בתי. אי איכא נהרא לא עברה, וכן אי איכא מצרא. ואי איכא מברא עברה. ודוקא בדק, אבל לא בדק אימר מאתמול הואי. ואע"ג דאמרינן לעיל ספק יום ספק חול אסורה דהוי ליה דבר שיש לו מתירין. התם בשלא השכים, אבל בשהשכים מותרת, דאע"ג דספנא מארעא היא, לא שכיחא דילדה בליליא, ואמרינן אימר מאתמול הואי. וכי תימא בדק נמי נימא אימר יצאתה רובה וחזרה הואי, יציאת רובה וחזרה לא שכיח.
<h2>דף ז:</h2>
השוחט חיה ועוף ביום טוב לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום, בעפר תחוח דלא עביד כתישה. וכן כתב רי"ף. ובהשלמה פסק דהיכא דאית ליה דקר נעוץ לכתחלה שוחטין. וכן כתב רבינו יעקב. ואם בא לימלך אמרינן ליה לך חפור שחוט וכסה. ולא חיישינן לאמלוכי, ואע"ג דלית ליה עפר למטה, משום שמחת יום טוב. עד כאן השלמה.
<h2>דף ח.</h2>
ואפר כירה מוכן הוא. והוא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב אסור. ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. הכניס עפר לגינתו ולחורבתו מותר לכסות בו. ואם הכניסו לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור, דם צפור אסור לכסות בו צואה. פירוש שמה שהוא מוכן לודאי לא הוי מוכן לספק דהיינו צואה. אבל מוכן לספק הוי מוכן לודאי דהיינו דם צפור, השלמה. מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו. והוא שייחד לו קרן זוית.
כוי אין שוחטין אותו ביום טוב. ואם שחטו אין מכסין את דמו אפילו בעפר מוכן לכסות בו דם הכוי, גזירה משום התרת חלבו, דמאן דחזיה דמכסה לדמיה ביום טוב אתי למימר מין חיה הוא, דאי ספק הוא לא [הוה] מטרחינן ליה לכסויה לדמיה ביום טוב מספיקא, ואתי למשרי תרביה. הילכך אין מכסין את דמו כלל עד מוצאי יום טוב. ואע"ג דמכסיה ליה בחול מימר אמר מספיקא אמרי רבנן בחול זיל טרח וכסה, ביום טוב לא מטרחינן ליה מספיקא.
<h2>דף ח:</h2>
שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמיהן זה בזה אסור לכסותן ביום טוב. ואם יכול לכסותן בדקירה אחת מותר. שחט צפור מערב יום טוב אין מכסין דמו ביום טוב, גלגל עיסה מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב, בחלת חוצה לארץ, שאין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב, ואפילו ליתנן לכהן בו ביום. מיהו יכול לייחד ככר אחת או פרוסה אחת לזוית אחת שיפריש מאותה פרוסה במוצאי יום טוב ויאכל השאר ביום טוב, דחלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, והני מילי דטבילי מאתמול, אבל פירי דטבילי האידנא, כגון שגלגל עיסה ביום טוב מפרישין ממנה ביום טוב ויהבינן ליה לכהן.
<h2>דף ט.</h2>
מוליכין את הסולם משובך לשובך, בסולם של שובך, ואפילו ברשות הרבים, דשובכו מוכיח עליו. ולא מצינן למימר דדוקא ברשות היחיד שרי, דקיימא לן דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, וכן פסק הרי"ף בפרק חבית. וה"ר משה חולק על זה, וצריך עיון אם כן.... אסור. אבל בסולם של עליה אסור, ואפילו ברשות היחיד. ולא יטול אלא אם כן עומד ואומר זה וזה אני נוטל מערב יום טוב.
<h2>דף י:</h2>
זמן שחורים ולבנים, ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים, לא אמרינן הני אינהו נינהו ואתהפוכי אתהפוך, אלא הני אחריני נינהו והנך אזול לעלמא. בד"א ביוני שובך ויוני עליה וצפרים שקננו בטפיחים או בבירה. אבל אווזים ותרנגולים ויוני הרדסיאות אין צריכין זמון מפני שהן ברשות אדם. בתוך הקן ומצא לפני הקן הרי אלו אסורין, דרוב וקרוב הלך אחר הרוב. ובשני קנין זה למעלה מזה, לא מבעיא זמן בתחתונה ולא זמן בעליונה ומצא בתחתונה לפני הקן ולא מצא בעליונה דאמרינן הני אזלי לעלמא והני אשתרבובי אתשרבוב ונחות, אלא אפילו זמן בעליונה ולא זמן בתחתונה ומצא בעליונה ולא מצא בתחתונה אסירי, דאמרינן הנך אזלו לעלמא והנך סרוך וסלוק. ודוקא בשזמן בתוך הקן ומצא לפני הקן. אבל אם מצאן במקומן מותרין. ואם אין שם אלא הם הרי אלו מותרין. והני מילי במדדין, אבל במפרחין חיישינן דילמא הנך אזלי והני אחריני נינהו, מדדין נמי. (ו)דוקא דליכא קן בתוך חמשים אמה, דכל המדדה אינה מדדה יותר מחמשים אמה, אבל איכא קן בתוך חמשים אמה אימר אידדויי אדדו. ואי קיימא בקרן זוית אפילו איכא קן בתוך חמשים אמה לא חיישינן לאידדויי, דכל היכא דמדדה וחזי לקינה מידדה, ואי לא לא מידדה. וה"ר משה לא הביא בענינין אלו כל הצורך, וצריך עיון. מוליכין טבח וסכין ובהמה זה אצל זה. מוליכין תבלין ומדוך ומדוכה זה אצל זה, השלמה.
<h2>דף יא.</h2>
נוטלין את העלי לקצב עליו בשר. ואם קצב עליו בשר אסור לטלטלו. והני מילי מחמה לצל, אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר, כדאיתא בפרק כל הכלים. עלי הוא עץ ארוך ועב שבו כותשין בתוך המכתשת, ובלעז פישון.
נותנין את העור לפני הדורסן ומגביהין אותו ואע"פ שאין עליו בשר. ומולחין עליו בשר לצלי, אבל לקדרה לא דבעיא מילחא טפי, משום דמעבד ליה למשכא במילחא. ירושלמי, מערים ומלח הכא ומלח הכא עד דמעבד ליה לכוליה משכא. כלומר מולח על גבי העור מעט כאן ומעט כאן עד דמלח ליה לכוליה. אין מולחין את החלבים ואין מהפכין ואין שוטחין אותן ברוח על גבי יתידות. מולח אדם כמה חתיכות של בשר בבת אחת אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת, מערים ומולח גרמא גרמא, כלומר קודם שיברור אותה שיאכל ביום טוב. והערמות אלו התירו כי היכי דלא ליתי לאמנועי משמחת יום טוב, דאי לא שרית ליה למעבד הכי לא שחיט לה לבהמה. אבל היכא דליכא למימר הכי אמרינן דהערמה החמירו בה רבנן טפי ממזיד.
<h2>דף יא:</h2>
מסלקין את התריסין ומחזירין ביום טוב. ודוקא תריסי חניות דבעי לאפוקי תבלין, דאי לא שרית להחזיר לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב, אבל דבתי לא יחזיר, כיון דברשותיה נינהו פתח ולא ממנע. בשיש להן ציר מן הצד, פירוש לשני ראשיהן כשאר דלתות, אסור, ואפילו דחניות אסור להחזיר שמא יתקע. ולסלק נמי אסור, דדמי לסתירת בנין. ושאין להם ציר שרי אפילו דבתי, בשיש להן ציר באמצע, פירוש כעין בליטה, ותוחבין אותו בחור שבאמצע דופן התיבה. דבתי אסור, פירוש ואפילו לסלק. דחניות שרי, פירוש ואפילו להחזיר. גרסינן בעירובין פרק המוצא תפלין, ציר דלת שדה תיבה ומגדל במקדש מחזירין במדינה דוחקין, והעליון כאן וכאן לא יחזיר שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת. שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן, עור לפני הדורסן. ודוקא שנשחט ביום טוב, אבל מערב יום טוב לא. וחזרת רטיה במקדש ותריסי חניות. וכתב הראב"ד בהגהותיו פרק כ"א, דחזרת רטיה שרי ואפילו בכ"מ ואפילו פירשה על גבי קרקע, וצ"ע התם במסקנא דגמרא פרק המוצא תפלין. ונראה כי דעת הרי"ף התם כדעת הר"מ.
<h2>דף יב.</h2>
מוציאין את הלולב ואת הקטן לרשות הרבים, דמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה. והוא שיהיה צורך יום טוב. והוא הדין לכלים. אבל אבנים וכיוצא בהן אסור וחייב מלקות, הר"מ השמיט דין אבנים וצ"ע. אבל המבשל גיד הנשה ואכלו אינו לוקה על הבערתו ועל בישולו, דכיון דבשלו לאכילה וקא מתהני מיניה ביום טוב אינו לוקה. ובעולת נדבה איכא איסורא, כיון דליכא צורך הדיוט כלל. אבל מלקות ליכא, כיון דצורך גבוה הוא. ואפילו אי סבירא לן דנדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב. ויום טוב צריך עירובי תבשילין ואין צריך עירובי הוצאה. אבל יום הכיפורים צריך אפילו עירובי חצירות ושתופי מבואות כשבת וכן עירובי תחומין וכן ליום טוב. וכשם שמערבין לגדול ביום הכפורים אע"פ שחייב בתענית ואסור לו לאכול, כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה.
<h2>דף יב:</h2>
מוליכין חלה ומתנות לכהן ביום טוב בין שהורמו מאמש בין שהורמו ביום טוב. והוא הדין לתרומה. מוללין ומפרכין קטניות ביום טוב ומנפח על יד על יד ואוכל ואפילו בקנון ואפילו בתמחוי. אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה. קנון הוא שם כלי. תמחוי קערה גדולה. ועל ידי אלו לא הוי דרך חול ושרי. והמולל מלילות מערב שבת למחר מנפח על יד על יד ואוכל, אבל לא בקנון ולא בתמחוי.
<h2>דף יג:</h2>
המקלף שעורים אינו צריך שיהא מקלף אחת אחת ואוכל, אלא אפילו כסי כסי שרי. המולל מלילות של חטים מנפח על יד על יד ואוכל, ואם נתן לתוך חיקו חייב, פירוש בשולי בגדיו. וכן לשבת. כיצד מולל, לא מבעיא חדא אחדא או חדא אתרתי, אלא כיון דקא משני אפילו חדא אכולהו שרי. וביום טוב מולל ביד, ובשבת בראשי אצבעותיו. כיצד מנפח, בידו אחת ובכל כחו, אבל בשתי ידיו לא. וביום טוב אפילו בקנון ובתמחוי מותר. גרסינן פרק מפנין, חבילי סיאה אזוב וקרנית מולל בראשי אצבעותיו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול. וכן באמינתא וכן בפיגס וכן בשאר מיני תבלין. לפרוכי בידיו, ביום טוב שרי בשבת אסור. והני מילי בידיו, אבל בראשי אצבעותיו אפילו בשבת שרי. וכן הדין נמי בתבואה וקטנית לפי דעת הרי"ף. ויש שאוסרין למלול תבואה וקטנית בשבת ואפילו בראשי אצבעותיו. וכן נראה שהוא דעת ה"ר דודי לפי מה שכתב בפרק מפנין.
<h2>דף יד.</h2>
כל התבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן. אבל ברחיים שלהן אינן נדוכין, כדאיתא בפרק שני. והמלח במדוך של עץ. פירוש ואפילו בלא הצלאה, כיון דמדוך של עץ הוא, דבחד שנוי סגי. וכן דעת הר"מ. כל התבלין לא בעו הצלאה ואפילו במדוך של אבן. ובמלח בעי הצלאה במדוך של אבן, ואמרינן ליה אצלי ודוק. כך דעת הרי"ף. מיהו בהשלמה כתוב דאי ידע מאי קדרה בעי בשולי תבלין נמי בעו הצלאה. ומוריקא בעי הצלאה, השלמה. ירושלמי השום והשחלים והחרדל נדוכין כדרכן. ושמעינן מינה שמותר לשחוק חרדל ביום טוב מפני שמפיג טעמו. ומאי דאמרינן בפרק מילה אין ממתקין אותו בגחלת של עץ אבל ממתקין אותו בגחלת של מתכת, ומפרש טעמא התם משום דאפשר, פירוש דאפשר במתכת. ולא כפירוש רש"י שפירש אפשר מערב יום טוב. השלמה.
אין עושין טיסני ביום טוב, מה טעם, לפי שאין כותשין במכתשת. פירש רש"י שטורח גדול הוא, שכותש החטים עד שנחלקין אחד לארבעה, כדמפרש במועד קטן. וחד לתרי וחד לתלת נמי אסור לפי שאין כותשין במכתשת כלל. השלמה.
<h2>דף יד:</h2>
והני מילי לבני ארץ ישראל, דאית להו עבדי ומזלזלי ועושין בגדולה ואומרים בקטנה עשינו, רש"י. אבל לדידן כותשין במכתשת קטנה, דלית לן עבדי דמזלזלי. אי נמי בני ארץ ישראל דדרכן לעשות בקטנה בחול ביום טוב אסור, בני בבל שאין דרכן בחול אלא בגדולה, בקטנה מותר. השלמה. ואי אייתו לקמיה דייסא דדיק טפי איכא למיחש דילמא במכתשת גדולה עבדוה ביום טוב, והוא דקליף ציהריה. אי נמי אע"ג דלא בקי בהא היכא דאיכא פריצותא דעבדי איכא למיחש דילמא ביום טוב עבדוה היכא דדיק טפי, ובעל נפש יש לו למשוך ידו ממנו. הבורר קטנית ביום טוב בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי, אבל לא בטבלא ובנפה ובכברה. ואף מדיח במים ושולה הפסולת הצף למעלה בגילי, ובעפרא מסיר האוכל הצף למעלה והעפר נשאר למטה. במה דברים אמורים כשהאוכל מרובה על הפסולת, אבל פסולת מרובה על האוכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. ואע"ג דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא.
משלחין ביום טוב חיה ועוף בין חיין בין שחוטין. משלחין יינות שמנים וסלתות, ותבואה של חטים לעשות מהן עססיות, שעורים ליתן לפני בהמתו, עדשים לעשות מהם רסיסים. אבל תבואה אחרת לא. והר"מ נראה שאוסר אפילו בתבואה של חטים ושעורים, לבד קטנית שמתיר. וצ"ע שהרי ראויין ליהנות מהן ביום טוב, דהא קיימא לן כל שנאותין בו משלחין. ואמרינן בגמרא דהא דמשלחין דוקא שלא יעשנו כשורה, ואין שורה פחותה משלשה בני אדם. והני מילי בחד מינא, אבל תלתא גברי בתלתא מיני מבעיא בגמרא ולא איפשיט. ונראה שמותר, דספיקא דרבנן היא ולקולא אזלינן. והרי"ף השמיט זה. ונראה שכך היה דעתו. והר"מ פסק כן להקל. משלחין כלים בין תפורין, דחזו למילבש. בין שאינן תפורין, דחזו לכסויי. והן לצורך המועד. אע"פ שיש בהן כלאים, פירוש בקשין כגון נמטא גמדא דנרש. פירוש נמטא, לבדין שקורין פילטרי. גמדא, קשה שאין נימא נמשכת ממנו. ואע"פ שהן כלאים שרו, שהן קשין ואינן מחממין, ושרו לישיבה ולשכיבה. ודוקא להציע תחתיו, שאינו אסור אלא מדרבנן. אי נמי אפילו ללבוש כלאים דרבנן, כגון שוע או טווי או נוז, דכיון דמדרבנן הוא לא גזור. ובכלאים דאורייתא, שהוא שוע טווי [ונוז] אסור אפילו בקשין, הכי משמע בפרק קמא דערכין ומפרק בא לו כהן גדול במסכת יומא. והא דתנן במסכת כלאים הלבדין אסורין מפני שהן שועין, ההיא מדרבנן וברכין. והר"מ כתב שהלבדין אסורין מן התורה. ונראה כי דעת הרב כיון שעשה מהן בגד והוא גמר עשייתו אע"פ שאינן אלא שועין חשוב כבגד ואסור מן התורה. השלמה. אבל בשאר בגדים אפילו וילון אסור, שהשמש מתחמם כנגדו. ותנא, לא יעלה עליך אבל אתה מציע תחתיך, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך נימא על בשרו. ואע"ג דמפסיק ביני ביני ואפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים ביניהם אסור לישן עליהן.
<h2>דף טו.</h2>
ערדלין וצררי דזוזי ודפשיטי ובזרוני אין בהן משום כלאים. ואע"פ שנותנם בחיקו, שאין דרך חמום בכך. גרסינן בנדה בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור, אבל עושהו תרכיכין למת. בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר. דעמרא ודכתינא לא סליק בהו צבעא בהדי הדדי, וכיון דלא ידיע אמרינן מנתר נתר. האי מאן דאבד ליה חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק, שפיר דמי, מאי טעמא, מדאורייתא שעטנז אמר רחמנא, עד שיהיה שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזור בהו והאי כיון דנתקיה נתקיה. איכא מאן דפריש שוע טווי ונוז שיהיו הצמר והפשתים שועים יחד וטווים יחד ונוזים יחד. ומאי שועים מנופצים כמדתרגמינן ועל חלקת צואריו שעיעות צואריה. ונוז פירש רש"י או ארוג או מחובר. ויש מפרשים שיהא הצמר והפשתים כל אחד ואחד בפני עצמו שוע וטווי, ואם ארגם יחד או חברם יחד בשתי תכיפות זהו כלאים מן התורה, אבל תוכף תכיפה אחת אינו חבור, הכי איתא פרק התכלת, אבל כלאים דרבנן שוע או טווי או נוז, וזהו דרך רבינו יעקב. אלא שהוא מפרש נוז משזר ולא כפירוש רש"י [שמפרש] נוז מחובר, דאם כן מאי שוע או טווי או נוז דקאמר בגמרא ואימא או שוע או טווי או נוז והלא שוע או טווי אינן כלאים בלא נוז. השלמה. ונראה לתרץ לרש"י, דאפשר שהוא מפרש כפירושא קמא, דמדאורייתא בעינן שיהיו שועים יחד וטווים יחד. וכן פירש במסכת נדה. ומנין לציצית שיהא משזר דאיצטריך קרא למישרא ביה כלאים, בהדיא תניא בספרי בפרשת ויקח קרח.
אבל לא משלחין סנדל המסומר ולא מנעל שאינו תפור, אף לא מנעל לבן מפני שצריך אומן. זה הכלל כל שנאותין בו בחול, פירוש שהוא מתוקן כל צרכו, שרי להו לרבנן לשדורי תפלין ביום טוב. השלמה. וסנדל המסומר אסור אע"פ שנאותין בו בחול, דאתי למימר כיון שהתירו חכמים לשלחו מותר לנעלו. אבל תפלין אי לביש להו נמי לית לן בה. כך פירש רש"י. עד כאן. ותימה הוא זה, דגזירה לגזירה הוא.
שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת נראה לפי הירושלמי שמותר להדליקן ביום טוב. וכ"כ הב' המאור. וכ"כ ה"ר אשר בחבור אין בין שלו. ויש מחכמי צרפת שמחמירין.
<h2>דף טו:</h2>
יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר. ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת. דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו מאחר שבא להשכיחו. מאי טעמא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב. אי נמי כדי שלא יאמרו אין אופין מיום טוב לשבת ק"ו מיום טוב לחול. כתב רבינו יעקב שצריך פת ותבשיל, כדתנן אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל. וכן עמא דבר. כתוב אחד אומר עצרת לה' אלוקיך וכתיב עצרת תהיה לכם, הא כיצד, חלקהו חציו לה' וחציו לכם. וגמרינן כולהו מועדות מהדדי. ובשבת נמי בעינן לכם, דכתיב וקראת לשבת עונג. הילכך וכולהו אמרינן חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. ובפורים נמי בעינן לכם, דמעיקרא להכי אתקין, ימי משתה ושמחה כתיב. הילכך לא מיבעי ליה לאיניש למיתב בתעניתא בכולהו הני יומי, ולא במעלי יומא דכפורי דתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשעה בו מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. ובראש חדש אסור בתענית כשבתות וימים טובים, הכי משמע בפרק קמא דראש השנה. והא דאמרינן בברכות בראש חדש אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, בפת קאמר, שאינו צריך לאכול פת ולברך עליו שלש ברכות ולזכור בו מעין המאורע. והילכך אם לא הזכיר בברכת המזון של ראש חדש אין מחזירין אותו. אבל מכל מקום אסור בתענית ויש לו לטבל במיני תרגימא. והוא הדין לחולו של מועד שאסור בתענית ויש לו לטבל במיני תרגימא. אבל אכילת פת היא רשות. ויום טוב הראשון של חג נמי, דאמרינן התם שאין לו קצבה לאכול בסוכה, אע"פ שחייב לאכול משום יום טוב אין חובתו משום סוכה. אי נמי אכיל פחות פחות מכביצה דלא בעיא סוכה, ואע"ג דסעודת יו"ט מצוה. ומר בריה דרבנא דהוה יתיב כולי שתא בתעניתא אפשר דסבירא ליה כר' אליעזר דסעודת יו"ט רשות ויושב ושונה היה. ולית הלכתא כותיה. ועוד יש להפריש בין תענית לתענית, ומר בריה דרבנא וכל אדם שמתענה מחמת תשובה וחסידות, תעניתו זהו תענוגו ומותר. ודמי למאי דאמרינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת, ואפילו בשבת מאי טעמא שתעניתו זהו תענוגו. וכי אמרינן דשבתות וימים טובים אסורין בתענית מן התורה, באדם שמתענה מחמת עסקיו או מחמת יאוש משמחת יום טוב, וזה אסור לכל אדם. וזה הטעם קבלנו מהרב דודי נ"ע שקבלו מהרב אביו. ומכל מקום אין ראוי להרגיל בני העולם על זה, וימי ימצא מי שמופלג בחסידות שיתענג בתעניתו בשבת ויום טוב.
<h2>דף טז.</h2>
הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. ודוקא במילתא דלא עבידא לאגלויי. וכן הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו. ובמילתא דעבידא לאגלויי אינו צריך להודיעו שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו.
שלחו מנות לאין נכון לו. מאי לאין נכון לו, שלחו מנות למי שלא היה לו להניח עירובי תבשילין. אבל היה לו להניח ולא הניח פושע הוא. כי חדות ה' מעוזכם, אמר להם הקב"ה לישראל בני לוו עלי וקדשו היום והאמינו בי ואני פורע. תניא כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבת והוצאת ימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפיך לו. תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשום שמים דכתיב ברוך ה' יום יום, שמאי אומר מחד שביך לשבתיך. הלל אומר ברוך ה' יום יום, כלומר בוטח שתזדמן לו נאה לשבת. ושניהם כאחד טובים לבן לשמים, ובמקום שאין דרך שיזדמן לקנות בכל יום עבדינן כשמאי, אבל בעיירות גדולות שימי השוק בכל יום אפשר לסמוך על הלל.
ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת. לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא, כלומר שאינו סומך על הפת בשביל תבשיל. כך צריך לפרש לדעת רבינו תם. מאי טעמא מידי דמילפת בעינן ופת לא מילפת, וכן דייסא נמי לא מילפתא דאמר ר' זירא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. עדשים שבשולי קדרה סומך עליהן משום עירובי תבשילין. והוא דאית בהו כזית. שמנינות שעל הסכין אדם גוררו וסומך עליו משום עירובי תבשילין, והוא דאיכא כזית. דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים. ואם צלאן גוי סומך עליהן משום עירובי תבשילין. ואי עבדינהו כסא דהרסנא אסור, מאי טעמא קמחא עיקר.
<h2>דף טז:</h2>
עירובי תבשילין צריכין כזית בין לאחד בין למאה. כלומר לא בעינן כזית לכל אחד ואחד, אלא בכזית סגי. ותבשיל זה אפילו צלי ואפילו שלוק ואפילו כבוש ואפילו מבושל, ואפילו קוליס האספנין שהדיחו בחמין מערב יום טוב. עירובי תבשילין צריכין דעת מניח ולא דעת מי שהניחו לו. אלא כשמודיעו ביום טוב עצמו שהוא ערב שבת שעירב עליו מאתמול הולך וסומך עליו ומבשל בתחלה לשבת. מערב אכולה מתא ומכריז ואומר מי שלא הניח עירובי תבשילין יבא ויסמוך על שלי. ועד כמה, עד תחום שבת. וצריך לזכות, ולא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, אבל מזכה הוא על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים ואע"פ שהם קטנים, שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים. ועל ידי אשתו. וצריך עיון הא דפרק קמא דבבא מציעא דאמרינן קטן ואינו סומך על שולחן אביו זהו גדול גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן. ואחר שרי"ף וה"ר משה וההשלמה לא דברו על זה, אפשר שדעתם שלא נאמר דין זה אלא לענין מציאה. וכן השיב הרב דודי נ"ע.
ההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל, יומא חד חזייה דהוה עציב, אמר ליה אמאי עציבת, אמר ליה דלא אנחי עירובי תבשילין, אמר ליה סמוך אדידי. לשנה חזייה דהוה עציב, אמר ליה אמאי עציבת, דלא אנחי עירובי תבשילין, אמר ליה פושע אתה לכולי עלמא שרי לדידך אסור. פירש רש"י שאין דעתי על המזידין, ועל הפושעים. נראה לפירושו שאם דעתו על המזידין ועל הפושעים נמי מצו סמכי עליה. יום טוב שחל להיות בערב שבת אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות.
<h2>דף יז.</h2>
יום טוב שחל להיות בשבת מתפלל שבע ומזכיר של שבת ושל יום טוב באמצע וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים. שבת שחלה להיות בראש חדש או בחולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל [שבע] ומזכיר של ראש חדש ושל מועד בעבודה, במוספין מתפלל שבע ומזכיר של שבת וראש חדש או של מועד באמצע וחותם מקדש השבת וישראל וראשי חדשים או מקדש השבת וישראל והזמנים. מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה, אבל לא עירובי תחומין דלמקנא ביתא ביום טוב לא. וכתב רי"ף ומסתברא לן דהני מילי בעירובי תחומין דמקנא ביתא הוא, אבל עירובי חצירות דכביטול רשות הוא מניח עירוב ביום טוב ראשון, ומתנה ונימא הכי אי האידנא חולא בהאי עירובא נישתרי לן לטלטולי בשבת מבית לבית ומדרתא לדרתא, ואי האידנא יומא טבא אין בדברי כלום, ולמחר במעלי שבתא דהוא יום טוב שני נימא הכי אי האידנא יומא טבא כבר עבידנא עירובא מאתמול והשתא לא צריכנא מידי, ואי האידנא חולא הוא בהאי עירובא נשתרי לן לטלטולי מביתא וכו'. והכי מניח עירובי תבשילין ומתנה, כגון דאתרמי להו שני ימים טובים של גליות חמשא ומעלי שבתא ואשתלי ולא אנח במעלי יומא טבא דהוא ארבעה בשבתא, מנח ליה לעירובא ביומא קמא דהוא חמשא בשבתא ונימא הכי אי האידנא יומא טבא ולמחר חולא הוא לא צריכנא ולא מידי, ואי למחר יומא טבא הוא האידנא חולא הוא ובהאי עירובא דמנחנא לישתרי לן למיפא ולבשולי מיומא טבא לשבתא. ודוקא בשני ימים טובים של גליות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה לא, כדאמרינן בפרק קמא.
ויש שמצריכין לומר למיפא ולבשולי ולמיעבד כל צרכין. אך הרי"ף והר"מ לא חשו לזה. ונראה דלא צריך, שהכל הוא בכלל למיפא ולבשולי, שהבערה והדלקה בכלל, דלא אפשר להו בלא הדלקת האור. וכתב הר"מ פרק ו' בהלכות יום טוב כל הדברים אלו שאמרנו היו בזמן שהיו בית דין של ישראל מקדשין על פי הראיה והיו בני הגליות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק. אבל בזמן הזה אינו אלא מנהג בלבד, ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצירות ולא שתופי מבואות ולא מעשר הטבל על תנאי, אלא הכל מערב יום טוב בלבד, עד כאן. ומה שעושין עירובי תבשילין כדי שיוכל לעשות כל אוכל נפש מיום טוב לשבת אם חלו שני ימים טובים של גליות בחמישי ובערב שבת ועשה עירובי תבשילין אינו יכול לאפות ולבשל ביום החמישי לצורך שבת, כיון שיש בינתים ערב שבת שהוא ספק יום טוב, מוטב שיעשה כל צורך שבת בערב שבת שהוא ספק ולא בחמישי שהוא ודאי יום טוב. ואע"פ שכשחל יום טוב ראשון של גליות בערב שבת יכול לעשות כל צורך שבת בערב שבת על ידי עירובי תבשילין, שאני התם דלא אפשר בלאו הכי. אבל [הכא] כיון דאפשר לעשות בערב שבת שהוא ספק אין לו לעשות בחמישי שהוא ודאי. ואם עשה כן הרי הוא כאופה מיום טוב לחול שיש שם איסורא בודאי. מהרב רבינו דודי ר' משולם זצ"ל.
ובשבת מצוה לבצוע אריפתא דעירובא, דהואיל ואיתעבדא ביה חדא מצוה נעביד ביה מצוה אחריתי. וכן על לחם משנה זכר לנס שהמן לא היה יורד בו כמו בשבת והיה בא משנה מערב יום טוב. אין אופין מיום טוב לשבת ק"ו מיום טוב לחול. ובאמת אמרו ממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת. ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד ואף ממלאה אשה את התנור פת מפני שהפת נאפת יפה בשעה שהתנור מלא. מי שלא הניח עירובי תבשילין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו. כיצד הוא עושה. מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין ונותנין לו, שהוא נאסר וקמחו נאסר. עבר ואפה בעיא ולא איפשיט.
<h2>דף יז:</h2>
מי שהניח עירובי תבשילין הרי זה אופה ומבשל ומטמין ואם רצה לאכול את עירובו הרשות בידו. אכלו עד שלא אפה ועד שלא בשל ועד שלא הטמין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו. אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת, ובלבד שלא יערים. ואם הערים אסור. ונראה לומר דדוקא לו, אבל לישראל אחר מותר. וכן מצאתי כמדומה בתשובת שאלה הותיר ממנו כל שהו סומך עליו לשבת. התחיל בעיסתו ואכל עירובו גומר חל להיות אחר השבת מטבילין כלים מלפני השבת, אבל בשבת לא גזירה משום סחיטה. וכלים דלאו בני סחיטה נינהו גזירה הני אטו הני. אי נמי גזרה שמא ישהא. ואדם בשבת.
<h2>דף כא.</h2>
בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב, דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביום טוב דאפשר למיפלגא בלישה. בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא חזינן אי כי יהבינן ריפתא לינוקא לא קפדי כל ריפתא וריפתא חזיא לישראל ושרי, אי קפדי אסור. כך פסק הר"מ והראב"ד, שלא כדעת הרי"ף.
<h2>דף כא:</h2>
מזמנין את הגוי בשבת ואין מזמנין את הגוי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו. ואי מקלע ליה גוי ביום טוב אמרינן ליה אי ניחא לך במאי דטריח לן מוטב אי לא טירחא יתירא אדעתא דידך לא טרחינן. ואע"ג דמשום בני חילא טרחינן ומרבינן בשבילם משום ריפתא לחודה דיהבינן לינוקא, אפשר דמשום הפסד ממונא שרינן כבולשת של שמעון התימני שבקשו לחטוף את כל העיר. אי נמי שאני בני חילא דאי לא טרחינן בכולה קימחא דילהו לא מצינן למיהב ריפתא לינוקא.
האופה מיום טוב לחול אינו לוקה, דאמרינן הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה. ובירור דבר זה בפרק אלו עוברין. תניא אך אשר יאכל לכל נפש, שומע אני אפילו נפש בהמה, ת"ל לכם [לכם] ולא לגוים, לכם ולא לכלבים. והני מילי לענין מלאכה, אבל טלטול שרי, דתנן מחתכין את הדלועין לפני בהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ואפילו בשבת, ותנן צדין חיה ועוף מן הביברין ביום טוב ונותנין לפניהם מזונות, ותנן מתירין פקיע עמיר לפני הבהמה ומהלקטין לתרנגולים, ותנן בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ואמרינן עלה תרגומה בבהמת קדשים והיתה מסוכנת מערב יום טוב, טעמא דבהמת קדשים דאין מאכילין אותה לכלבים, הא דחולין שרי לטילטולה, דכיון דמסוכנת היא מערב יום טוב דעתיה עילוה מאתמול להאכילה לכלבים ולפיכך שרי לטלטולה. זהו דעת הרי"ף וההשלמה.
ושריית מורסן לתרנגולים ביום טוב נראה שצריך שנוי, כדאיתא גבי שבת פרק מי שהחשיך. ואע"ג דלאו בר גיבול הוא וחזי' דבאפר מותר לגבל אפילו בלא שנוי. שאני מורסן דאיכא למימר דמורסן הוא קרוב לגיבול יותר מאפר. כך דעת ההשלמה פרק קמא דשבת. וכן דעת רש"י בספר האורה. עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה ונאפית ביום טוב וכו'. ומחמם אדם חמין לרגליו ואע"פ שאינן ראויין לשתיה ועושה מדורה ומתחמם כנגדה. ודוקא חמין לרגליו, אבל לכל גופו לא, דלאו דבר שוה לכל נפש הוא. ואם הוחמה מערב יום טוב אפילו כל גופו, דלאו דבר שחייבין עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה, אלא גזירה הוא וכי גזרי רבנן בשבת אבל ביום טוב לא. אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת. פירוש אם לא עירב. מיהו אופין לו פת אחת וטומנין לו קדירה אחת ומדליקין לו את הנר ואף צולין לו דג קטן, דכדי חייו שרו ליה רבנן. זוקפין את המנורה ביום טוב וכו'. במנורה של חליות, דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים.
<h2>דף כב.</h2>
אסור לכבות את הנר ביום [טוב] משום דבר אחר. ואסור לכבות את הבקעת בין לחוס עליה בין שלא יתעשן הבית או הקדירה. אסור לכבות את הדליקה ביום [טוב] היכא דליכא סכנה אלא משום איבוד ממון. ואע"ג דקיימא לן דמכשירי אוכל נפש שרו משום דכתיב לכם לכל צרכיכם, והכא פסקינן לאיסור. הא אמרינן עלה הלכה ואין מורין כן. ומשום הכי מורינן לאיסורא. אי נמי בכבוי דלאו מכשירי אוכל נפש הוא איכא ודאי איסורא. וכי תימא לימא מגו שהותר כבוי לצורך אוכל נפש הותר שלא לצורך אוכל נפש, כיון דצורך יום טוב הוא כדאמרינן בפרק קמא גבי הוצאה והבערה ובישול ושחיטה. יש לתרץ דבשרא אגומרי תחלתו מכבה וסופו מבעיר ואינו מכבה בידים, אבל כבוי גמור בידים לא אשכחן. השלמה. ותימה הוא זה, מאי שנא כבוי אפילו אין סופו להבעיר אם צורך אוכל נפש הוא או צורך יום טוב אמאי לא שרינן ליה. מי גרע ממכשירי אוכל נפש דאמרינן לכם לכל צרכיכם. ואפשר דמשום הלכה ואין מורין כן הוא כיון דאפשר ליה בלא כבוי על ידי הדחק לא שרינן ליה לכתחלה.
ואסור להגביה פי הנר בשביל שיכבה, שהנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. ואע"ג דגורם לכבוי מותר, הני מילי כגון מחיצה בכלים מלאים מים בפני הדליקה דספק הוי ספק לא הוי, אבל כגון האי דלא סגיא דלא מכבה אסור. וקינסא שרי. פירוש כגון אבוקה שהיא עשויה בחתיכות עצים קטנים, אם נוטל ביום טוב מאותן העצים שלא אחזה בהן האור שרי.
אסור לכחול את העין ביום טוב היכא דליכא סכנה כגון סוף אוכלא ופצוחי עינא, אבל מגוי שרי דדבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה ואפילו בשבת. ואע"ג דמסייע בהדיה, מסייע אין בו ממש. וביום טוב שני של גלויות שרי. וכתב ה"ר משה פ"א בהלכות יום טוב שמותר לכחול את העין ביום טוב שני ואע"פ שאין שם חולי, אבל ביום טוב שני של ראש השנה לא דקדושה אחת הן. היכא דאיכא סכנה, כגון רירא דייצא דמא ודמעתא וקדחא ותחילת אוכלא אפילו בשבת שרי.
<h2>דף כב:</h2>
אופין פתין גריסין אופין פת עבה ביום טוב. מאי פת עבה פת מרובה, ואמאי קרו ליה פת עבה משום דנפיש בלישה. מכבדין בין המטות, וכן מותר לכבד את הבית, כך פסק רי"ף בפרק כל הכלים דמכבדות של תמרה דבר שמלאכתן להיתר הוא. ואע"ג דאתי לאשוויי גומות דבר שאינו מתכוין הוא ולאו פסיק רישיה הוא. ושם מבואר כל הצורך. ובהשלמה נראה שנוטה לאיסור. אין מניחין את המוגמר בין להריח בין לגמר את הבית או את הכלים. ואין עושין גדי מקולס בלילי פסחים. ומותר לעשן את הפירות כדי להכשירן לאכילה ואפילו על גבי גחלת ואין צריך לומר על גבי כלי חרס מידי דהוה בשרא אגומרי.
גרסינן בפרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי וגו', אין מסננין את החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ אבל ממתקין אותו בגחלת של מתכת. ומאי שנא מבשרא אגומרי דשרי. התם ליכא כבוי הכא איכא כבוי. וכתוב בהשלמה במסכת שבת בפרק ר' אליעזר דמילה, דבר תימה הוא, מה לי כבוי מה לי הדלקה ואפייה ודאי כל אוכל נפש מותר לא שנא כבוי ולא שנא הדלקה. אלא הכי פירושא לגירסת הרב, התם בבשרא אגומרי ליכא כבוי בלא הדלקה, וההדלקה צריכה לו לאוכל נפש, הכא איכא כבוי לחודיה ואין צריך לאותו כבוי דאפשר למתקו בלא כבוי כמו שעושין עכשיו שממתקין אותו במים. ורש"י גריס מאי שנא מבשרא אגומרי התם לא אפשר הכא אפשר, כלומר אפשר למתקו מערב יום טוב, אבל בשרא אגומרי מפיג טעמו אם נצלה מערב יום טוב. ונראה מדבריו שאסור לשחוק חרדל ביום טוב, שהרי המיתוק לאחר שחיקתו הוא, ואם השחיקה מותרת ביום טוב מפני שמפיגה טעמה אם כן המיתוק אי אפשר לעשותו מערב יום טוב מפני שמפיג טעמו כיון שהמיתוק לאחר שחיקה הוא. וכי תימא אם שחיקת חרדל אסורה ביום טוב המיתוק למה הוזכר לאוסרו, פשיטא שאין ממתקין אחר שאין שוחקין, שהרי המיתוק אחר שחיקה הוא. איכא למימא דבחרדל ששחקו מערב יום טוב עסקינן ואפשר למתקו מערב יום טוב, ואפילו בגחלת של מתכת מותר. והיינו טעמא דלא שני ליה אידי ואידי בגחלת של עץ כאן בחרדל ששחקו מערב יום טוב כאן בחרדל ששחקו ביום טוב, מפני שאסור לשחקו ולמתקו ביום טוב. ואנו רגילין לפרש, התם לא אפשר הכא אפשר, כלומר גבי חרדל אפשר בגחלת של מתכת. אי נמי אפשר למתקו בלא כבוי, כגון שעושין עכשיו שממתקין אותו במים. עד כאן. לגבן אסור, מאי שנא מלישה, התם לא אפשר הכא אפשר דאמרינן גבינה בת יומא מעליא וכל שכן היכא דליתה בת יומא.
<h2>דף כג.</h2>
ומאי שנא מבשרא אגומרי התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי כתב הרב בעל השלמה במס' שבת פרק ר' אליעזר דמילה, דבר תמה היא מה לי כבוי מה לי הדלקה ואפיה, והא ודאי כל דבר אוכל נפש מותר לא שנא כבוי לא שנא הדלקה, אלא הכי פי' לגרס' הרב ז"ל התם בבשר' אגומרי ליכא כבוי, בלא הדלקה והדלקה צריכה לו לאכל נפש, הכא איכא כבוי, לחודה, ואין צריכין לאותו כבוי דאיפש' למתק בלא הכבוי כמו שעושין עכשיו שממתקין אותה במים חמין, ור"ש ז"ל גריס מאי שנא מבשרא אגומרי התם לא איפשר הכא איפשר, פי' איפשר למתקן מערב יום טוב, אבל בשרא אגומרי מפיג טעמו אם נצלה מאתמול, ונראה מדבריו שאסור לשחוק את החרדל ביום טוב, שהרי המתוק לאחר שחיקה הוא ואם השחיקה מותרת ביום טוב משום דמפיג טעמו אם כן המתוק איך אפשר מערב יום טוב, וכי תימא השחיקה אסור' ביום טוב, המתוק למה הוזכר לאסור, פשיט' שאין ממתקין אחר שאין שוחקין, שהרי המתוק הוא אחר השחיקה, יש לומר דבחרדל ששחקו מערב יום טוב עסקינן דאיפשר למתקו אפי' בגחלת של עץ ואפי' הכי ביום טוב מותר בגחלת של מתכת, והיינו דלא שני אידי ואידי בגחלת של עץ כאן בחרדל ששחקו מערב יום טוב כאן בחרדל ששחקו ביום טוב משום דאסור לשחקו ולמתקו ביום טוב, ואנו רגילים לפרש התם איפשר הכא לא איפשר, כלומר איפשר למתקו בגחלת של מתכת, אי נמי איפשר למתקו בלא כבוי כגון שעושין עכשיו במים חמין, והרב ז"ל גריס התם ליכא כבוי הכא איכא כבוי, ודברי תמה הוא כמו שכתבנו ע"כ.
קיטורי בי ידי מעשה אומן הוא ואסור. יש מפרשים הוא עישון בי הידים. ורש"י פירש אותן קמטים שעושין אותן ביד. מקרדין את הבהמה ביום טוב דדבר שאין מתכוין מותר. והילכך קירוד אע"ג דעביד חבורה שרי, וכל שכן קרצוף דלא עביד חבורה. איזהו קירוד ואיזהו קרצוף, קירוד קטנים ועושין חבורה, קרצוף גדולים ואין עושין חבורה. הר"מ לא הזכיר קירוד וקירצוף ונראה לומר כי מה שכתב מסירין זבובין וכו' הביא בשביל זה. ושמעתי כי גאון פי' קטנים ועושין חבורה על הזבובין קטנים. ורש"י פירש על מגרדת של ברזל ששיניה דקין לגרד בה הבהמה.
<h2>דף כג:</h2>
כל הכלים נגררין וכל שכן עגלה דאיכא למימר שהיא כובשת ואפילו הויא חורצת שריא, לפי שגורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. וניטלת בשבת.
אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב. פירוש שאפשר לצודן מערב יום טוב ולהניחן במצודות בתוך המים. ואין נותנין לפניהן מזונות. אבל צדין חיה ועוף ונותנין להם מזונות. והוא שיהיו ביברין שאינן מחוסרין צידה.
<h2>דף כד.</h2>
היכי דמי מחוסר צידה, כל שאומר הבא מצודה ונצודנו, ומוקי בגמרא דוקא ביבר קטן, אבל ביבר גדול אין צדין ממנו חיה וכל שכן עופות. היכי דמי ביבר גדול היכי דמי ביבר קטן, כל היכא דרהיט אבתריה ומטי ליה בחד שחיה ביבר קטן, אידך ביבר גדול. אי נמי כל היכא דנפיל טולא דכותלי אהדדי ביבר קטן אידך ביבר גדול. והא דתנינן שצדין עופות מן הביברין, דוקא ביבר מקורה, אבל שאינו מקורה לא. וצפור דרור אפילו בביבר מקורה אין צדין ממנו. דתניא למה נקרא צפור דרור שדרה בבית כבשדה. הצד אווזין ותרנגולין ויוני הדרסיאות פטור ואע"פ שאומרים הבא מצודה ונצודנו מאחר שבאין לכלובן לערב ומזונותן עליך ניצודין ועומדין הן. הצד יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקננו בטפיחין ובבירות חייב מפני שאין מזונותן עליך. שוחטין מן הנגרין אבל לא מן הרשתות ולא מן המכמורות. כיצד בא ומצאן מקולקלין מערב יום טוב בידוע שמערב יום טוב נצודו, הא ספיקא נעשו כמי שביום טוב נצודו ואסורין, דספק מוכן אסור. וטעמא דמילתא משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין, ואפילו בדרבנן לחומרא.
מצודות חיה ועופות ודגים שעשאן מערב יום טוב לא יטול מהן ביום טוב אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב, שספק מוכן אסור, גוי שהביא דורון לישראל, אם יש מאותו המין במחובר אסור אפילו בטלטול, דמוקצה הוא. ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו. פירוש לערב של יום שבא. ולא אמרינן מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא ולא בעינן בכדי שיעשו בהיתר, אלא מותר ביום טוב שני. וראיה לדבר, ההוא בר טויא דאיתצד ביום טוב ראשון ואישתחיט ביום טוב שני, שמותר, דשני ימים טובים של גליות שתי קדושות הן. ואיתא להא מילתא בפרק בכל מערבין. וטעמא דמילתא משום דחד יומא מינייהו ודאי חול וממה נפשך מותר ביום טוב שני, אם יום ראשון חול הרי חול מכין ליום טוב, ואם יום ראשון קודש בחול ליכא איסור מוקצה, ואם לאו, לתוך התחום מותר. ולא חיישינן לשאר דיני מוקצה. לפי שאין הכן לגוי, כדאיתא בירושלמי. כלומר שאם היו לגוי תמרי דעיסקא וגרוגרות וצימוקין ועז לחלבה וכיוצא בה הרי אלו מותרין. והראב"ד פירש אין הכן לגוי דפליגי בירושלמי הוא ספק מוכן, ובזה יש חילוק בין ישראל לגוי, דאילו ישראל שהביא דורון לישראל מותר שאין מביא לו אלא מן המותר, אבל ספק מוכן מן הגוי אסור. וכן גרוגרות וצימוקים וכל מה שהוא מוקצה לישראל הוא מוקצה לגוי, אפילו הכי לא חיישינן. השלמה. עד כאן. ואני תמה היכי כתב מורינו דאפילו הכי לא חיישינן, כיון שפסק לדעת הראב"ד דספק מוכן מן הגוי אסור, וצריך עיון.
חוץ לתחום אסורין, ולא משום מוקצה, דאם כן אפילו לישראל אחר אסור, אלא שמא יאמר לגוי לך והבא לי. ולישראל אחר מותר, דאין אדם חוטא ולא לו. אבל משום מוקצה ליכא. וטעמא דמילתא דלא שייך מוקצה אלא בדבר שהוא מוקצה לכל. אבל חוץ לתחום אם לזה חוץ לתחום לזה בתוך התחום, הילכך ליכא משום מוקצה. ובחוץ לתחום בעינן בכדי שיעשו. וכדאמרינן גבי מת שהביאו לו חלילין בשבת דבעינן בכדי שיעשו דהיינו כדי שיבאו ממקום קרוב, פירש בהשלמה מחוץ לתחום. וספק חוץ לתחום יש אומרים שהוא מותר אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין מפני שאין איסורו שוה לכל שהרי מותר לישראל אחר. וכן נראה. ורבינו יעקב כתב דבחוץ לתחום לא בעינן בכדי שיעשו. ובפרק שואל הארכנו בזה. והוא הדין לגוי שהדליק את הנר בשביל ישראל או שמילא מים להשקות לבהמת ישראל או שעשה כבש בשבת כולן מותרין לישראל אחר. ובשני ימים טובים של ראש השנה אי נמי שבת ויום טוב, פירות שבאו חוץ לתחום ביום ראשון, מותרין ביום שני. דכעין קנסא הוא, גזירה שמא יאמר לך והבא לי. ודיו שקנסו עליו יום ראשון. זה כתב הרב בעל המאור בשם חכמי לוניל.
<h2>דף כד:</h2>
ודוקא גוי שהביא דורון לישראל [אסור] דגזרינן שמא יאמר לך והבא לי, אבל בישראל ששלח דורון לישראל על ידי גוי שמסרו לו מערב יום טוב ונשתהא הגוי ולא בא למי שנשתלח לו עד היום טוב, זה היה מעשה והסכימו חכמי העיר להתירו אפילו למי שבא בשבילו, משום האי טעמא דליכא למגזר בהא שמא יאמר לישראל שלח לי באיסור שהרי הוא לא ישמע לו שאין אדם חוטא ולא לו. עוד שמעתי שנוהגין היתר חכמי ההר בפירות שנלקטו או בביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה שהיה יום חמישי בשבת להתירו ליום שבת, דכיון דשני ימים טובים של ראש השנה אינן אסורין משום קדושה אחת אלא משום גזרה דהא אנן בקיאינן בקיבועא דירחא, די לנו שנאסור אותו דבר לעצמו של יום טוב שנאמר ששני הימים הוו כיומא אריכתא. לא שנאסור אותו לשבת משום גזירה אחרת דהכנה. שאין לנו לגזור שתי גזירות זו אחר זו על דבר אחד שזה הוא כגזירה לגזירה. ונראין הדברים. מצאתי כתוב מכתיבת החכם ר' ישעיה ב"ר אברהם וזה לשונו: גוי שהביא דורון לישראל וכו' מתוך התחום מותרין וכו', מסתברא לן דדוקא ביום טוב. אבל בשבת אפילו תוך התחום נמי אסור. דהכי הוי תוך התחום בשבת כחוץ לתחום ביום טוב. דהא איכא איסור הוצאה ואיכא למגזר ביה נמי שמא יאמר לו לך והבא לי, ואמירה לגוי שבות. ומה שכתב רבינו תם ז"ל במסכת שבת שלהי פרק כל כתבי גבי גוי שמילא מים להשקות בהמתו אסור להשקות מהן לבהמתו של ישראל, אבל הוא עצמו מותר לשתות הואיל והוא יכול לילך ולשתות שם. ולפום האי סברא משמע דגוי שהביא דורון לישראל בשבת מתוך התחום שרי הואיל וישראל יכול לילך שם ולאכלן. ואין הכל מודים לרב ז"ל בדבר זה. ומסתברא לן דאסור. והנך דאמרינן התם בפרק קמא דשבת דנותנין לגוי עם השמש, לאו למימרא שיביאם הגוי אצלו בשבת, דכי האי גונא ודאי אסור. אלא הם ברשות הגוי עד מוצאי שבת. וכן ישראל שנתן מנעליו לתקנן או אחד מלבושיו והביאן לו הגוי בשבת אסור לנעלן או ללבשן בשבת מפני שהעבירן הגוי ברשות הרבים. והרי זה כפירות שבאו מחוץ לתחום בי"ט. כל שכן, שאסור לומר לגוי בשבת או מערב שבת להוליך לו כליו לביתו אליבא דדברי הכל. ואינו מותר אלא אם כן הולך הישראל לביתו של גוי ולובשן שם. עכ"ל. כבודו מונח במקומו, כי רבים מחכמי הארץ ומגדוליהם נוטים אחר דעת רבינו תם ונראין דבריו. אך היכא שתקן הגוי המנעלים בשבת או שתפר הלבוש או מקצתו, שעושה בו מלאכה האסורה בשבת אותן ודאי אסור ללבשן בשבת או ביום טוב כיון שעשה בו בשבת או ביום טוב מלאכה האסורה.
<h2>דף כה.</h2>
הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים מותרין, דהא כבר ניצודו מערב יום [טוב] והוו להו מוכנים. וחיה שקננה בפרדס, כגון איל וצבי וכיוצא בהם וילדו עפרים ועדיין הם קטנים ואינם צריכין צידה אינן צריכין זימון ומותרין ביום טוב. ודוקא בפרדס הסמוך לעיר דחזו להו ודעתיה עלייהו. אבל בפרדס שאינו סמוך לעיר צריכין זמון. והני מילי בדידהו, אבל באמייהו כיון דבעיא צידה לא מהני לה זמון. בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום, פירוש ואע"פ שלא יאכל כך נראה (בעירובין) [באלו עוברין]. שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמטה, אבל מביאה בידו איברים.
<h2>דף כה:</h2>
אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו, ואין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה. אם היו רבים צריכין לו מותר, ובלבד שלא יכתף, מאי כתוף באלונקי, פירוש שנותנין זרועו על כתף חבירו וזה זרועו על כתף חבירו. אבל איתתא שרי למיפק באלונקי משום דבעיתא. ורבנן מכתפי להו בשבתא דרגלא משום בעתותא, ואמרי לה משום דוחקא דצבורא.
בכור שנפל לבור אם יש בו מום ניכר מערב יום טוב הרי זה מן המוכן ויעלה וישחוט ואם לאו לא יעלה וישחוט שאין רואין מומין ביום טוב. ואי חזי לי' מערב יום טוב, וביום טוב שאיל היכי הוה עובדא, ואשתכח דלאו איהו גרם ליה ההוא מומא שרי. אבל אי איהו גרם ליה אסור, דכתיב כל מום לא יהיה בו, אין לי אלא שלא יהיה בו מום בידים. מנין שלא יגרום לו על ידי אחרים, שלא יביא דבילה ויניח לגדי על אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנה. ת"ל כל מום, אר מום ואמר כל מום. כתוב בהשלמה אילו לר' שמעון דלית ליה מוקצה, כדאיתא בפרק כירה. אמרינן שאם אין בו מום ניכר מערב יום טוב לא יעלה וישחוט. ואע"ג דמותר השמן שבנר ושבקערה שרי ר' שמעון. התם טעמא משום דאדם יושב ומצפה למתי תכבה נרו. הכא מימר אמר מי יימר דנפיל ביה מומא, ואי נפיל ביה מומא אימא לא הוי מום קבוע, ואפילו הוי מום קבוע מי יימר דמזדקיק ליה חכם. אבל נדרים מפירין בשבת לצורך השבת. שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. ונשאלין לנדרים לצורך השבת. וכי תימא מי יימר דמזדקיק ליה חכם. התם אי לא מזדקיק ליה חכם סגי בשלשה הדיוטות, אבל הכא גבי מום מי יימר דמזדקיק ליה חכם. וטעמא דאין רואין מומין ביום טוב משום דכיון דאסור באכילה אע"פ שעבר ובקרו הוה ליה טורח שלא לצורך. ועוד יש לפרש משום דמחזי כדן את הדין, כמו שפירש רש"י. וכיון דאין רואין מומין ביום טוב הוה ליה מוקצה. ואם נולד ביום טוב ומומו עמו הרי זה מן המוכן, שאם עבר ובקרו מבוקר. ואין מוקצה לחצי שבת, כגון דאי חזי ואדחי והדר איחזי לא שנא גמרו בידי אדם ולא שנא גמרו בידי שמים.
<h2>דף כו:</h2>
היה אוכל בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקין, בתאנים והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות, לא יאכל עד שיזמין. וכן אתה מוצא באפרסקין ובחבושין ובכל מיני פירות והני מילי ביום טוב, אבל בשבת כל שאר מיני פירות מותרין. ואין מוקצה לענין שבת אלא גרוגרות וצימוקין בלבד. והיכא דאיתחזו ולא איתחזו. דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי, לא יאכל עד שיזמין, דאי אזמין גלי דעתיה, לא אזמין לא גלי דעתיה. ומוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר. ואם אין מאותו המין במחובר, בתוך התחום מותר חוץ לתחום אסור. והבא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר, בפרק בכל מערבין. ובר טויא דאתציד ביום טוב ראשון ואשחוט ביום טוב שני שרי, לבר משני ימים טובים של ראש השנה דקדושה אחת היא, היא ליפתא דאיכמיש. דאיכא למימר דמאתמול עקירא שריא, דמאי אמרת מחוץ לתחום אתאי, הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. וכל שכן הכא דאדעתא דגוים אתא. ואי חזינן דקא מפשי ומייתו אסור. בני גנאנא דגזו להו גוים אסא ביום טוב לאורתא, אסור לו לאורוחי עד כדי שיעשו, והכי איתא בפרק בכל מערבין.
<h2>דף כז:</h2>
בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה וכן החלה שנטמאת. תרגומא בבהמת קדשים והיתה מסוכנת מערב יום טוב. וטעמא דקדשים דאין מאכילין אותה לכלבים, הא דחולין שרי לטלטולי. דכיון דמסוכנת היא, מערב יום טוב דעתיה עילוה מאתמול להאכילה לכלבים, ולפיכך שרי לטלטולה, אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביום טוב, אבל נמנין עליה מערב יום טוב ושוחטין ומחלקין ביניהן, ואין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, אפילו לשמרו מן העכברים. והוא דתליא בתרטא. מפני שנראה כשוקל בשר ביום טוב. אין נימנין אין פוסקין דמים על הבהמה ביום טוב. אלא היכי עביד. מביא שתי בהמות ומעמידין זו אצל זו ואומרים זו כזו. ואין שוקלין מנה כנגד מנה ביום טוב. וטבח אומן אסור לשקול בשר ביד. ואסור לשקול בשר במים. אסור לעשות בית יד בבשר. וביד שפיר דמי. ומותר לעשות סימן בבשר, דמחתך לה אתלת קרנתא. לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר, אבל שוחט ומחלק ביניהם. היכי עביד, כי הא דאמרי תרטא ופלגי דתרטא. חילקא ופלגי דחילקא. ריבעא ופלגי דרבעא.
<h2>דף כח.</h2>
אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה ומעבר לה אפומא דדיקולא או אפומא דרחיא. ואע"ג דבעי לחדדא אי שאיל ליה איניש אמר דלהעביר שמנינותא עבד, שזו הלכה ואין מורין כן. סכין שעמדה מותר לחדדה ביום טוב, והוא דפסקא אגב דוחקא. ודוקא בדיקולא וברחיא אבל במשחזת לא. ואי לא פסקא אגב דוחקא הוי כמאן דעביד מנא בתחלה ואסור. ודוקא עמדה, אבל נפגמה מאתמול אסור, דמוכח קילקול שלה, והוה ליה למעיבד מאתמול. ומסתברא דבמשחזת של אבן להעביר שמנינות מותר, ובשל עץ ועל גבי חבירתה אפילו לחדדה נמי מותר. ובשל אבן לחדדה נראה דהלכה ואין מורין כן. כן נראה מן ההשלמה.
ומכשירי אוכל נפש מותר לעשותן ביום טוב, דכתיב יעשה לכם לכם לכל צרכיכם ואע"ג דדרשינן לכם ולא לכלבים לכם ולא לגוים. כתיב הוא וכתיב לכם, לא קשיא כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב. וזו הלכה ואין מורין דדרשינן הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב. ושמעינן מינה דאוכל נפש אפילו אפשר לעשותו מערב יום טוב מותר מן התורה, וחכמים הוא שאסרוהו. ומאי דאסרינן לגבן, משום דאפשר לעשותו מערב יום טוב, מדרבנן הוא. וטחינה והרקדה קאמר בירושלמי דאסורין מן התורה, משום דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות, מלישה ואילך. ונראה לי דכל זה אסמכתא בעלמא ומדרבנן.
ובקוע עצים בקפיץ ולהביא עצם מן השדה מן המכונס, ומן הקרפף אפילו מן המפוזר מותר, ואע"ג דאפשר לעשותן מערב יום טוב. וכן נמי מלח בשנוי. ויש לתת טעם בדבר כיון דלא אפשר למיעבד אוכל נפש אלא בעצים שרינן בקוע עצים והבאתם משום אוכל נפש. ומהאי טעמא נמי שרינן מלח בשנוי שאוכל נפש אינו ראוי בלא מלח. ועוד יש לומר דעצים אין להם קצבה בהסקן, והוה ליה כמכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב. ואפילו הכי לא שרינן אלא בקופיץ, דכמה דאפשר לשנויי משנינן.
ואסור להראות סכין לחכם. פירש בעל הלכות דילמא אזלי חוץ לתחום לאחוויי. ואע"ג דתחומין דרבנן, אפשר דמתחומין של שלש פרסאות קאמר שהם של תורה. ותלמיד חכם רואה לעצמו ומשאילן לאחרים.
שפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב. ואע"ג דקא פשיט ליה בידיה. פירוש דהוה ליה כמאן דעביד שפוד לכתחלה, דכיון דנרצף הוה ליה כנשבר. ורש"י פירש משום טרחא דלא צריך הוא, שיכול להשתמש בו כמות שהוא. שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו אלא שומטו ומניחו בקרן זוית, ואע"פ שאין עליו בשר, מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים. אומר אדם לחנוני מלא לי כלי זה, אבל לא במדה, כלומר שלא יזכור לו שם מדה, אבל כלי העומד למדה ימלאנו. ובהלשמה דאפילו מיוחד למדה ימלאנו.
<h2>דף כט:</h2>
אומר אדם לחנוני תן לי ביצים ואגוזים במנין, שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו. לא ימדוד אדם שעורין ויתן לפני בהמתו, אבל קודר הוא קב או קביים ונותן לפני בהמתו ואינו חושש. פירוש קודר, משער באומד דעתו. והנחתום מודד תבלין ונותן לתוך הקדרה בשביל שלא יקדיח תבשילו. אין אשה מודדת קמח לעיסתה אפילו כדי שתטול חלתה בעין יפה. אין שונין קמח ביום טוב, ואם נפל לתוכו צרור או קיסם שונין. דביתהו דרב יוסף נהלה קמחא אפתורא אמר לה חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא. וכן דביתהו דרב אשי, אמר הא דידן ברתיה דרמי בר אבא היא, ואי לא דחזאי לבי נשא לא הות עבדא. נראה מזה ששונין על ידי שנוי, כגון אפתורא וכיוצא בה כגון אגבא דמהולתא ואפילו לא נפל בה צרור או קיסם. אבל אם נפל בו צרור או קיסם מותר אפילו בלא שנוי. וכן כתב הר"מ פ"ג. ודוקא שונין אבל לרקד לכתחלה אסור, דהא אפשר לעשותו מערב יום טוב.
הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד או טלה אחד, אצל טבח הרגיל אצלו ואומר לו תן לי כתף אחת או ירך אחת, אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד או גוזל אחד, אצל נחתום הרגיל אצלו ואומר לו תן לי ככר אחד או גלוסקא אחת, אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי עשרים ביצים וחמשים אגוזים עשר אפרסקים ועשרים רמונים ואתרוג אחד. ובלבד שלא יזכיר לו שום מקח ולא סכום מנין. פירוש סכום מקח, כגון שיש עליו כסף לא יאמר לו תן לי בכסף ויש לך עלי כסף אחר, הרי יש לך בידי שני כספים. וסכום מנין לא יאמר לו הרי יש לך בידי חמשים, תן לי חמשים אגוזים ויהיה לך בידי מנה. וחנוני הרגיל אצלו דאמרינן, לא שנא גוי ולא שנא ישראל. ואי משום חוץ התחום, הבא בשביל ישראל [זה] מותר לישראל אחר, וכל שכן הא דבשביל גוי אתי. ואי חזינן דמפשו ומייתו בשביל ישראל אסור, כדאמרינן בפרק בכל מערבין, בההיא ליפתא דאתא למחוזא חזייה רבא דכמישא, אמר הא ודאי מאתמול עקירא, מאי אמרת מחוץ לתחום אתו הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, וכל שכן הא דאדעתא דגוי אתא, שרא להו רבא למזבן מיניה, כיון דחזא דמפשי ומייתו אסר להו. אבל בצים וכיוצא בהם שיש במינם במחובר אסור ליקח מגוי הרגיל אצלו. ודבר זה צריך עיון ודקדוק עם מה שכתבנו למעלה מספק מוכן מן הגוי.
תנן רבנן הוא כנס שלש מאות גרבי יין מצדודי המדות וחברו כנס שלש מאות גרבי שמרי יין מן המיצוי המדות, והביאם לירושלים לפני הגזברין, אמרו להן אי אתם זקוקין לכך, אמרו להם אף אנו אין רצוננו בכך, אמרו להם הואיל והחמרתם על עצמכם עשו בהן צרכי רבים. דתניא גזל ואינו יודע למי גזל יעשו בו צרכי צבור ומאי נינהו בורות שיחין ומערות.
<h2>דף ל.</h2>
המביא כדי יין ממקום למקום, לא יביאם בסל ובקופה, אבל מביא על כתפו או לפניו. ואם אי אפשר לשנות מותר. דדרו בדוחקא לידרו בדיגלא דדרו בדיגלא לידרו באגדא דדרו באגדא לידרו באכתפא דדרו באכתפא לפרוס סודרא עליה. פירש רש"י בדוחקא, משא שיחיד נושא על כתפו בטורח בחול. דיגלא, עתר שקורין פורקא, ונוח לשאת בו המשא ולהקל עליו ביום טוב. דדרו בדיגלא בחול לידרו באגדא, על ידי שנים להקל במוט כיון דנפיש לחד. באכתפא, במוט בידים משום שנוי. אי לא אפשר שרי, כדאמרינן לעיל. מיהו כל כמה דאפשר משנינן. והני נשי דמליין מיא ביום טוב ולא משניין ולא אמרינן להו ולא מידי משום דלא אפשר הוא, דהיכי ליעביד, דמלין בחצבא רבא תימלי בחצבא זוטא, קא מפשי בהילוכא. [דמלין בחצבא זוטא] תמלי בחצבא רבא, קא מפשא במשוי. תכסייה בנכתימא, זמנין דנפיל ואתי למקטריה. תקטריה, זמנין דמפסיק ואתי לידי קשירה. תפרוס סודרא עילויה, זמנין דמשתמיט במיא ואתי לידי סחיטה. הילכך לא אפשר. והא דאמרינן לעיל דדרו באכתפא נפרוס סודרא עילויה, ולא חיישינן לסחיטה. התם בכדי יין, וליכא משום כבוס. הכא במים ואיכא משום כבוס, רבינו תם והראב"ד תירץ דבמים איכא משום כבוס וביין משום דש שמטיף את היין לחבית. ובמסננין את היין בסודרין כיון דמסנן בהו לא קפיד ולא סחיט להו. ואי דאמרינן נפרוס סודרא עילויה משום דהוי תרי, וכל חד וחד מעכב על חבירו שלא יסחוט. ועוד יש לומר דבין במים בין ביין איכא משום דש. מיהו במים דילמא סחיט. אי נמי הא דאמרינן לעיל לפרוס סודרא עילויה, בסודר המיוחד לכך, דלא קפיד עילויה, וליכא למגזר דילמא סחיט. ע"כ מיהו לרבינו תם שכתבנו ליכא משום דישה בשום דבר שבא ממקום אחר ונבלע בדבר אחר כגון הא דיין שנבלע בסודר, ולא שייך דישה אלא בדבר שהפרי הוא בתוכו מתחלת בריאתו. ונראין דבריו.
אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין. פירש רש"י משום שיר או משום אבל. מטפחין ידו על ידו, מספקין כף על ירך, מרקדין ברגל. וכולן נאסרו משום שבות, גזירה שמא יתקן כלי שיר. והאידנא דקא חזינן דעבדי הכי ולא אמרינן להו ולא מידי, משום טעמא דאמרינן הנח להן לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. ולא שנא בדרבנן ולא שנא בדאורייתא לא אמרינן להו ולא מידי דהא תוספת ענוי דיום הכפורים דאורייתא הוא וקא חזינן להו דאכלו ושתו עד שחשכה ולא אמרינן [להו] ולא מידי, ואע"ג דבפרק השואל מסיק דהני מילי בדרבנן, אבל בדאורייתא לא, יש מפרשים דהני מילי במילי דכתיבי בהדיא באורייתא, בהו מחינן בידייהו, דצייתי לן. אבל במילתא דאתי מדרש, כגון תוספת ענוי, אע"ג דהוי דאורייתא, כיון דלא כתיב בהדיא, אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. מתחיל בערימת התבן, אבל לא בעצים שבמוקצה. ודוקא בתבנא סריא דאית בה קוצי ולא עביד להו אוצר.
<h2>דף ל:</h2>
אין נוטלין עצים מן הסוכה, משום דקא סתר אוהלא. אלא מן הסמוך לה, סמוך לדפנות, אי נמי באיסורייתא. וסוכת החג בחג אסורה, שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה דכתיב חג הסוכות שבעת ימים לי"י מה חג לי"י אף סוכה לי"י. ונויי סוכה אסורין כל שבעה, דתניא סככה כהלכתה ועטרה בקרמין וסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים פרכילי ענבים ועטרות של שובלין ויינות שמנים וסלתות אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב אחרון של חג, ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו. פירוש באומר איני בודל מהן כל בין השמשות, דלא חיילא עלייהו קדושה כלל. אבל עצי סוכה דחיילא קדושה עלייהו אתקצו לשבעה ולא אהניא בהו תנאה. והני מילי בסוכה דעלמא והיא בריאה ונופלת או בסוכה רעועה ואינה נופלת, דלא מהני בהו תנאה דמחזי כמאן דסתר אוהלא ואע"פ שהיא רעועה. אבל בנופלת ורעועה מהני בה תנאה. ואע"ג דבמותר שמן שבנר ושבקערה לא מהני תנאה. התם שבין השמשות היה מוקצה מחמת איסור דאורייתא. אבל הכא שבין השמשות עצמו לא היה בו איסור מן התורה, כיון שהיא רעועה, מהני בה תנאה. ואע"ג דקיימא לן דבדבר שהוא מוקצה מדרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, הא פרשינן לקמן הני מילי בדבר שהוא ראוי לאכילה, כגון טבל שאם עבר ותקנו מתוקן, ולא אמרינן מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה אפילו במוקצה מדרבנן אמרינן מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. כי ההוא דפרק כירה דאמרינן במטה שהיו עליה מעות כל בין השמשות אע"פ שנטלו הימנה בשבת אסורה לטלטל משום מגו, ואע"ג דלא איתקצאי לבין השמשות אלא מדרבנן. ש"מ שני לן בין דבר הראוי לאכילה לדבר שאינו ראוי לאכילה, הילכך בסוכה דעלמא בלא תנאה אסורה ואפילו רעועה. ובתאה מותרת בנופלת ורעועה. אבל סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה, ואפילו באומר איני בודל כל בין השמשות, דעל כרחין בין השמשות קמא שהוא יום טוב חיילה עליה קדושה משום דקא סתר אוהלא. וכיון דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולהו שבעה, דכולהו כחד יומא אריכא דמו, דהא לא מפסקי לילות מימים. אבל בנויי סוכה דליכא בהו משום סתירת אוהלא מהני בהו תנאה. והוא דאמר איני בודל מהן כל בין השמשות, כיון דבבין השמשות קמא שהוא יום טוב שהיתה הקדושה ראויה לחול לא חלה הקדושה עליהם, שהרי אמר איני בודל מהם כל בין השמשות, משום הכי לא חיילה עלייהו קדושה. ועוד יש לומר הפרש בין סוכה רעועה למותר שמן שבנר. דבסוכה רעועה דעתיה עילוה ומהני בה תנאה אבל מותר שמן שבנר הוה ליה ככוס קערה ועששית דלא מהני בהו תנאה. ואע"ג דלא איתקצאי לבין השמשות אלא מדרבנן, דהא קיימא לן דמלאכה דאינה צריכה לגופה פטור עליה, וכל כבוי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא חוץ מכבוי פחמים ופתילה שצריך להבהבה, ואפילו הכי כיון דלאו דעתיה עילוה. והכי נמי נר לאו דעתיה עליה דסבר שלא יכבה עד שיכלה השמן. אבל בסוכה רעועה דעתיה עילוה בתנאי. והראב"ד פירש דכי מהני בה תנאה אסמוך לה קאי. כגון שעשה אותה [עבה]. ובלא תנאה אסור ובתנאה מותר. אבל המפריש שבעה אתרוגין לשבעה הימים כל אחד יוצא בה ואוכלה למחר, טעמא התם משום דמפסקי לילות מימים, וכל חד וחד יומא באפי נפשיה הוא. אבל הכא דלא מפסקי לילות מימים, כולהו כחד יומא אריכא דמי.
<h2>דף לא.</h2>
אין מביאין עצים מן השדה אפילו מן המכונס. אבל מן המכונסין שבקרפף מביאין. והוא שנכנסין לו בפותחת, ואפילו אינו סמוך לעיר. והוא שיהיה בתוך התחום. ואם הוא סמוך לעיר לא בעינן פותחת. כן פירש רש"י להקל. עלי קנים ועלי גפנים. ואע"ג דמכנפי ומותבי, כיון דמדלי להו זיקא ומבדר להו, כמפוזרין דמו ואסורין, ואי מנח עלייהו מנא שפיר דמי.
אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב לפי שאינה מן המוכן. אבל נשברה מערב יום טוב מבקעין. וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום ולא במגרה אלא בקפיץ. ובקפיץ נמי דוקא בזכרות שלו. אבל בנקבות שלו אסור. פירוש בנקבות שלו. הצד הרחב. בזכרות שלו, הצד הקצר.
<h2>דף לא:</h2>
בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת נוטל ממקום הפחת, והוא דלא הוי סתום אלא באוירא דליבני ולית בה משום סתירת אוהלא אלא מדרבנן, והילכך לא אמרינן בהא מגו דאיתקצאי לבין השמשות כדפרשינן לעיל. והאי טעמא ליתיה אלא משום דאוירא דליבני עביד למפל ודעתיה עילויה, מה שאין כן במותר שמן שבנר ושבקערה דלאו דעתיה עליה שאין מצוי לכבות עד שיכלה השמן. וטעמא קמא לא מסתגי לפום סוגיא דבכל מערבין. והר"ם השמיט זה. חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, ושבכלים מתיר ומפקיע וחותך אחד שבת ואחד יום טוב.
<h2>דף לב.</h2>
אין פוחתין את הנר מפני שהוא עושה כלי. ואין עושין פחמין ואין חותכין את הפתילה לשנים. אבל חותכה באור כעין שתי נרות.
<h2>דף לב:</h2>
מוחטין את הפתילה ביום טוב. פירוש עדויי חשוכא. והוא פחם המחשיך את האור. אין גודלין את הפתילה לכתחלה ואין מהבהבין אותה באור, אבל ממעכה ביד ושורה אותה בשמן. ואין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח ואין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין. ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גרפו מותר. דביתהו דר' חייא נפל לה ארחא בתנורא ביומא טבא. אמר לה ר' חייא חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא. אמר ליה רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ואיזדהר מחרוכא. פירוש גרוף את התנור שלא יגע בו האפר והגחלת. רב אחא מהוצל שרקין ליה תורא ביומא טבא. פירוש טחים סביבות התנור שלא יצא חומו כשהצלי בתוכו, שקשה הרוח לצלי, והוא דאית ליה טיט מוגבל מאתמול, דגיבול טיט תולדה דלישה הוא. ואי סמיך ארקתא דנהרא ויש שם טיט ורפש סביבות הנהר שהוא מוגבל מאתמול שריק ליה בההוא טיט. והוא דצייריה מאתמול. פירוש עשה בו סימן וריחקו לצד אחד. אבל לכתחלה אסור לגבל ביום טוב. כיון דאפשר ליה לגבלו מערב יום טוב. וקיטמא שרי, שהאפר אינו בר גבול. ולפיכך מותר לטוח בו פי התנור על האוכל או על הצלי. ואע"פ שמגבלו ביום טוב, כיון דלאו בר גבול הוא. ודמי למאי דאמרינן בפרק מי שהחשיך שגובלין את הקלי על יד על יד משום דלאו בר גבול הוא, כיון דקא משני שרי. ואפר נמי להא דמיא. ונראה נמי שצריך שנוי.
אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביום טוב, דבנין קבע אסרה תורה אבל לא בנין ארעי, ורבנן הוא דגזרו, והכא משום כבודו לא גזרו. מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. דהוו להו מוקצה. ואע"ג דקיימא לן לא נתנו עצים אלא להסקה, הני מילי בבקעת וכיוצא בה שאין תורת כלי עליה ואינה ראויה לטלטל ולפיכך היא מוקצה לכל דבר חוץ מן ההסק, אבל בכלים (שאין) [שהן] ראוין לטלטל מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, השלמה. אמר רב נתן בר אבא עתירי בבל יורדי גיהנם הן, כי הא דשבתאי בריה דר' מרינוס אקלע לבבל בעא מינייהו עסקא ולא יהבו ליה ומיזן נמי לא זיינוה אמר הני מערב רב קא אתו דכתיב ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרע אברהם אבינו כל שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרע אברהם אבינו. האי מדורתא מלמטה למעלה אסור מלמעלה למטה שרי. וכן קדרה וכן ביעתא וכן פוריא וכן חביתא. פירוש כשהוא עושה מדורה של עץ. פירוש רש"י הסק גדול שעושין לפני השרים כדרך בנין. לא יהא מניח עצים למטה ומניח אחרים עליהם מלמעלה ועושה [כתלים], שנמצא כדרך בנין. אלא אוחז את העץ מלמעלה ומניח אחר תחתיו, שאין זה דומה דרך בנין. וכן קדרה כששופת אותה לא יניח אבנים בתחלה ויתן עליהם את הקדרה, שנמצא דרך בנין כמאהיל אהל. אלא אוחז את הקדרה בידו ומכניס אבנים תחתיה. וכן ביצים כשרוצה לצלות אותם אוחז את העליונה ונותן אחרת תחתיה. וכן פוריא שאוחז את הקרשים בתחלה ומכניס את הרגלים תחתיהן. וכן חביתא כשרוצה להטותה על גבי אבנים מטה אותה תחלה ואחר כך מכניס אבנים לתוכה. אין מקיפין שתי חביות לשפות עליהם את הקדרה. פירוש דמשום דדמי לבנין ומתחזי אוהלא. ואין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת משום מוקצה, לפי שלא ניתנו אלא להסקה. וכן אווז טוו ליה ושו מעיה לשונרא, דכיון דמסרח מאתמול דעתיה עילויה.
<h2>דף לג.</h2>
ואין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב [ד]מחזי כמאן דאזיל לחינגא, ואפילו יחדו מערב יום טוב, דליכא משום מוקצה, אסור. חיזרא, והוא עץ ממיני קוצים הנקראים חיזרא רטיבא אסור ליטול מהן עץ להכניסו בתוך הבשר כמין שפוד לצלות בו הצלי דכמוקצה הוא כיון דלא חזו להיסק. יבישתא שרי, דמה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתן. אשה לא תכנס לבין העצים ליטול מהן אוד. פירוש פורגו בלעז. וטעמא משום דלא ניתנו עצים להסקה, אלא אם כן נעשה כלי מבעוד יום. [ואוד שנשבר אסור להסיקו ביו"ט]. והוא שנשבר ביום טוב, לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. לא יטול אדם קיסם מלפניו לחצוץ בו שיניו. אבל נוטל הוא מאבוס של בהמה. ולא יקטמנו לא לחצוץ בו שיניו ולא לפתוח בו את הדלת, אחד שבת ואחד יום טוב משום שבות. צריך עיון אם הלכה היא זו, מדאמרינן בסמוך דאוכלי בהמה מותר לקטום. ואפשר דהא מיירי דלא חזיא לבהמה אע"פ שהוא באבוס, כגון מה שמשיירת הבהמה מן הדברים הקשים שלה, ואפילו הכי נוטל מהם ובלבד שלא יקטום.
<h2>דף לג:</h2>
אוכלי בהמה אין בהן משום תיקון כלי. כלומר מותר אדם לקטום ולתקן קש של שובלין לחצוץ בו שיניו, דלא מקרי מתקן כלי אלא בעצים וקסמין שדרך לעשות מהן כלים. אבל לא מאוכלין, דכמפרר אוכל הוא. ומותר לטלטל עצי בשמים להריח בהן ולהניף מהן לחולה, ומוללו להריח בו, וקוטמו להריח בו, אחד קשין ואחד רכין, דלא שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ועוד דרב יהודה הוה מפשח אלותא אלותא ואע"ג דחזיא לקתתא דנגרי וחסיני. פירש רש"י שהיה קשה וראוי לעשות הימנה בית יד לקרדום ולפסל שקורין דולדויירא, והיה שוברו להריח. לא יגבב אדם מן החצר וידליק, אבל משלפניו מגבב ומדליק ובלבד שלא יעשה ציבורין. ולחצוץ בו אפילו משלפניו אסור, השלמה. אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים. אין מלבנין את הרעפים לצלות עליהן. דוקא בחדשים מפני שצריך לבדקן אם יוכלו לקבל לבונן ודילמא פקעי ואישתכח דטרח שלא לצורך. ואמרי לה שצריך לחסמן כלומר להקשותם בהיסק ראשון והשתא נעשה כלי ואסור. אבל ישנים שרי.
<h2>דף לד.</h2>
תנן התם דרסה או שטרפה בכותל או שרצצה בהמה ומפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה וצריכה בדיקה, מהו לשחטה ביום טוב, אי מחזקינן ריעותא או לא. ולא איפשיט, ולחומרא עבדינן. והוא הדין לספק דרוסה ולבר אווזא דנפיק מבי קניא דממסמס קועיה דמא, כיון דצריכי בדיקה לא שחטינן להו ביום טוב. אבל היכא דלא חזינן בה ריעותא שחטינן לה ובדקינן לה בריאה, דסמכינן ארובא. והר"מ ז"ל פסק דלא מחזקינן ריעותא. ויש סמך לדבריו מדאמר ריש לקיש הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה. אלמא טעמא דמילתא מפני שצריך לחסמן. והא דתניא אין אופין בפורני חדשה שמא תפחת. שאני פורני חדשה דשכיח בה ריעותא.
אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד מביא את המים ואחד נותן לתוכה תבלין כולן חייבין. והוא דאתא אור מעיקרא, אבל אי לא אתא אור עד בסוף אחרון חייב וכולן פטורין. והני מילי בקדרה חדשה, ומשום לבון רעפים נגעו בה.
עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני נוטל למחר, ולא בעינן שירשום ויאמר מכאן ועד כאן. דקיימא לן בדרבנן יש ברירה. וכן פסק בהשלמה. אך הר"מ כתב בפרק שני דצריך שירשום. וצ"ע.
תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים ונטלין בחצר. אבל אין סכין אותן שמן ואין טשין אותן במטלית ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן, ואם בשביל לאפות מותר. מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבהבין אותן באור. אבל אין טופלין אותן בחרסית או באדמה ואין גוזזין אותם במספרים ואין גוזזין את הירק בתספורת שלו. אבל מתקנין את הקורנס ואת העכביות ואופין בפורני ומחמין חמין באנטיכי ואין אופין בפורני חדשה גזרה שמא תפחת. אין נופחין במפוח ביום טוב, אבל נופחין בשפופרת ואין מתקנין את השפוד ואין מחדדין אותו. ואין פוצעין את הקנה לצלות בו מליח, אבל פוצעין את האגוז במטלית ואין חוששין שמא תקרע.
<h2>דף לה:</h2>
משילין פירות דרך ארובה ביום טוב, אבל לא בשבת. ועד כמה, כאותה ששנינו מפנין אפילו ארבע וחמש קופות מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש. לא יגמור את האוצר בשבת דילמא אתי לאשוויי גומות, ואפילו מפני ביטול בית המדרש. וביום טוב בעיא ולא איפשיט. ונראה לי דספק דרבנן הוא ולקולא. ועוד משום דיום טוב קיל, דהא מקילינן נמי גבי משילין פירות דשרינן ביום טוב ולא בשבת. ובהשלמה כתוב דלחומרא עבדינן. וצריך עיון. והני מילי בארובה שבאותו הגג, אבל מגג לגג לא, ואפילו בשגגותיהן שוין. וכתוב בהשלמה דבעיא ולא איפשיט הוא לענין שבת. פירוש לענין מפנין ד' קופות מגג לגג. ולא ישלשלם בחבל בחלונות ולא יורידם בסולמות. וגבי שבת בעיא ולא איפשיט. ונראה לומר דתיקו דרבנן הוא ולקולא. מכסין את הפירות מפני הדלף בכלים אפילו אוירא דליבני. לפי שכלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל בשבת. נותנין כלי תחת הדלף בשבת. ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע, ואפילו דלף שאינו ראוי. ודוקא שופך בקרקע. אבל אינו שופך תוך כלי אחר, דתניא בפרק כל כתבי נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיו ובלבד שלא יביא כלי אחד ויקלוט כלי אחר ויצרף שמא יביא דרך רשות הרבים. וביום טוב שמותר להביא דרך רשות הרבים מותר. השלמה.
<h2>דף לו:</h2>
בי ריחייא דדליף וכיוצא בה מעייל לפורייה התם כי היכי דליהוי כגרף של רעי. אע"ג דהוי דלף שאינו ראוי להיות שופך ושונה, וליכא איסורא משום מבטל כלי מהיכנו, דכיון דהוי כגרף של רעי הרי יכול לשפכו ולהחזירו שם כדי שלא יתלכלך הבית. וכיון שראוי לטלטלו לאו מבטל כלי מהיכנו הוא. ונראה שאם נתמלא הכלי שאם יכול לשפכו בחוץ במקום שלא יהיה גרף של רעי מותר, ואינו רשאי להביא כלי אחר לשפכו שם. אבל אם לא אפשר לו אלא שישפכנו לתוך כלי אחר מותר, כדי למנוע גרף של רעי. ואם היה של יין, שהכלי דולף, שנקרא טינא בלעז, ויש בתוכם ענבים שאינן דרוכין, אם נתמלא הכלי שנתן תחת הדלף יכול לחזור ולשפוך הכלי שני שנתמלא לתוך הגיגית שנקרא טינא דלא גרע משישפכנו בחוץ. ועדיף טפי, משום בל תשחית. וכל שכן אם היה הדלף יוצא מכלי יין שנקרא ויישל בלעז שמותר להחזירו בתוכו.
גרף של רעי ועביט של מי רגלים מותר להוציאם לאשפה. וכשהוא מחזירו נותן לתוכו מים ומחזירו. פירוש דמוקצין מחמת מיאוס הן. ואי לאו אגב מיא לא מצי לטלטולינהו. דלהוציאן שרו ליה משום כבודו. וכי היכי דשרי לאפוקי לרעי אגב מנא הכי לאפוקי בעיניה, דההיא עכברתא דאשתכח באיספרמקי דרב אשי, פירוש בבשמים שלו. ויש מפרשים שיראים. ואמר להו נקוטו בצוציתיה ואפקוה, לא מבעיא ביום טוב דשרי לטלטוליה, אלא אפילו בשבת נמי כדקיימא לן בפרק כל כתבי.
כל שחייבין עליו משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב. אלו הן משום שבות, לא עולין באילן, גזירה שמא יתלוש. ולא רוכבין על גבי בהמה, גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה. ולא שטין על פני המים, גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. ולא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין. שמא יתקן כלי שיר. מפרש בירושלמי, ספוק הכאה מחמתו, כדכתיב ויחר אף בלק אל בלעם ויספק את כפיו. טיפוח הוא לרצונו. ותו גרסינן התם, בהלולא דר' שמעון ברבי הוו סבין דהוון מטפחין אחורי ידיהון בשבתא. עבר ר' מאיר שמע קלהון, אמר רבותינו הותרה שבת, שמע ר' קליה, אמר מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו, שמע ר' מאיר קליה דר' ערק, נפקין בתריה, אפרח רוח פקולא מעל קדליה דר' מאיר אדיק ר' מן כותא וחמא קדליה דר' מאיר מאחורוי, אמר ר' לא זכיתי לתורה אלא דחמית קדליה דר' מאיר. לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין בכולהו גזירה שמא יכתוב ולא מקדשין ולא מעריכין, גזירה משום מקח וממכר, וחד גזירה הוא, ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפילו ליתנם לכהן בו ביום דמתקן הוא והני מילי בפירי דטבילי מאתמול ואבעי ליה למעבד מערב יום טוב. אבל פירי דטבילי האידנא, כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרשינן ויהבין לכהן. ירושלמי, וכולן שעשו בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשו עשוי בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. ושמעינן מהא דמאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי או מטלטלי הקנאתו הקנאה.
<h2>דף לז:</h2>
שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות, פירוש מערב יום טוב לחלקן ביום טוב, חבית מותרת, דבדרבנן קיימא לן דיש ברירה [וכי] פלגי לה ביום טוב [מותרת] דיש ברירה, בהמה אסורה משום דינקי אברים מהדדי. נמצאו תחומין שלה מעורבין זה בזה, וכי פלגי לה לא שייכא להו ברירה. ובהשלמה פסק דבהמה נמי מותרת, דיש ברירה, דכל בדרבנן יש ברירה. שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם. פירוש ואע"פ שאינו מאותה העיר, אם בא אדם אחד לכאן על ידי עירוב ולקח השור מן הפטם הרי היא כרגלי הלוקח. דקלא אית ליה אפילו חוץ לעירו. וכיון דלזבוני קאי, כאילו הפטם הקנה שבית שורו ללוקח מערב יום טוב דמי. ושל רועה כרגלי אותה העיר. פירוש מפני שאין דרך הרועה למכור בהמותיו אלא לאנשי עירו. ולפיכך אם בא אדם לכאן על ידי עירוב וקנה הבהמה מן הרועה אינה כרגלי הלוקח, אלא אם כן היה הלוקח מאנשי אותה העיר.
השואל כלי מחבירו מערב יום טוב אע"פ שלא נתנו לו אלא ביום טוב הרי הוא כרגלי השואל, ביום טוב הרי הוא כרגלי המשאיל. ואע"ג דרגיל דשאיל מיניה מימר אמר דילמא איניש אחרינא אשכח ושאיל מיניה.
האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הרי הוא כרגלי שתיהן. ולא אמרינן דליבטיל מים ומלח לגבי עיסה, דכיון דממון חבירו לא בטיל. אי נמי גזירה שמא יעשו עיסה בשותפות. אי נמי דתבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל. אי נמי דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל. וכתבו בהשלמה דהאי טעמא ליתא, דבירושלמי דנדרים משמע דאפילו דבר שיש לו מתירין בטל בנותן טעם. ועוד דכולהו טעמי דכתבינן לעיל נראה דסבירא להו דבטול אע"פ שיש לו מתירין. ואני תמה על דברי רבינו מה בין נותן טעם לביטול ברוב, דכיון דלא בטיל ברוב ולא אפילו באלף הכי נמי אית לן למימר דלנותן טעם נמי לא בטיל. ואין לדחות הגמרא שלנו מפני הירושלמי. ועוד דרב אשי דהוא בתרא סבירא ליה הכי. ולא אשכחן מאן דפליג עליה. ואע"ג דאמרי אינך אמוראי טעמי אחריני לא אשכחן דפליגי בהאי טעמא. ומצאתי פוסקים כדברי לחומרא. [ואפשר] לומר שיש לחלוק [בין בטול] ברוב שכיון [שהאיסור בעין ואינו] בטיל לנותן [טעם שאינו] בעין.
<h2>דף לט.</h2>
הגחלת כרגלי הבעלים ושלהבת ככל מקום. גחלת של הקדש מועלין בה. ושלהבת לא נהנין ולא מועלין. גחלת של עבודה זרה אסורה ושלהבת מותרת. וטעמא משום דע"ז דמאיסא בדילי אינשי מינה, ולא גזרו בה. אבל הקדש דלא מאיס לא בדילי אינשי מיניה וגזרו ביה.
בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר. ודוקא במכונסין. אבל נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם. ושל עולי בבל כרגלי הממלא. הממלא ומילא ונתן לחבירו כרגלי מי שנתמלאו לו, דקיימא לן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. השלמה. ואית דמפרשי. דסבירא ליה דנכסי הפקר הן שקונין שביתה במקומן, ויש להן אלפים אמה לכל רוח ממקום שביתתן בין השמשות, ואינן לא כרגלי הממלא ולא כרגלי מי שנתמלאו לו, אלא שיש להם אלפים אמה ממקום שביתתן. וכן מוכח במסכת עירובין. ולכך אפשר שהשמיט רי"ף מימרא זו. וכל זה אינו מחוור. דבעירובין בפרק מי שהוציאוהו מסיק דחפצי הפקר לא קנו שביתה. אלא הרי הן כרגלי כל אדם.
<h2>דף מ.</h2>
המפקיד פירות אצל חבירו כרגלי המפקיד, לפי דעת רי"ף. כך כתוב בהשלמה. והר"מ כתב כרגלי מפקיד דוקא בשיחד להן קרן זוית, אבל לא יחד להן קרן זוית הרי הן כרגלי הנפקד. ושואל, כיון דכל הנאה שלו, במקום בעלים הוא, וכרגלי השואל. וכן רועה, כיון דשומר שכר הוא, במקום בעלים הוא, ודוקא בדקביל עליה נטירותא. כן הוא דעת ההשלמה. ומי שזימן לו אורחים לא יוליכו בידים מנות אלא אם כן זכה להן על ידי אחר. ואי תלא ליה בעיבורא דדשא נמי כמי שיחד לו קרן זוית דמי. אבל לענין בשר שנתעלם מן העין דוקא אי איהו תלא דאית ליה ביה סימנא בגויה ולא אסח דעתיה שקיל, אבל אי אינהו תלו ליה אסור. ודוקא גברא רבא הוא דטריד בשמעתיה, אבל איניש אחרינא לא שנא איהו תלא ולא שנא אינהו תלו שקיל. מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר לבא אצלו, לא יביאו לו מפירותיו. ואם עירב הוא, פירותיו כמוהו. מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מתנות אלא אם כן זכה להם אחר במתנותיהם מערב יום טוב.
אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות, אלו הן מדבריות שיוצאות בפסח ורועות ונכנסות ברביעה. בייתות, שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום. למה לי למימר משקין. מילתא אגב אורחא קמ"ל דלישקי איניש והדר לישחוט, משום סירכא דמשכא, דאי איכא סירכא משתמטא. איכא מרבוותא דפסקו בין בשבת בין ביום טוב דלית ליה מוקצה. והרי"ף פסק דבשבת לית ליה מוקצה. אבל ביום טוב דקיל ודילמא אתי לזלזולי ביה אית לן מוקצה. והילכך עז לחלבה ורחל לגזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרדיא ותמרי דעסקא כולהו ביום טוב אסירי.
והרב בעל המאור כתב בענינים אלו חלוקות, כמו שכתוב בספרו, וזה לשונו קשיא לן בהא מילתא מההיא דאמר רבא בפרק יום טוב. מי איכא מידי דבשבת שרי וביום הכפורים אסור, הכא נמי מי איכא מידי דבשבת שרי וביום טוב אסור, והכי קיימא לן בשבת הלכתא כר' שמעון וביום טוב הלכתא כר' יהודה. והריני מוסר לך כלל גדול בתורת מוקצה, כדי שתסתלק קושיא זו מעליך. כל מוקצה שבא על דרך הנאתו על ידי מלאכה או מעשה המותר ביום טוב אסור בשבת. כגון בקוע עצים מן הקורות. וכגון אין מסיקין בשברי כלים, וכגון שחיטת מדבריות, וכגון עז לחלבה ורחל לגזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרדיא. זהו מוקצה שאסור ביום טוב כר' יהודה, ומאליו הוא נאסר בשבת משום מלאכה דאית בה דהוא בקוע עצים והמסיק בשברי כלים והשחיטה למדבריות ולעז ורחל ולתרנגולת ולשורים. ואין אנו צריכין לאסרן משום מוקצה. וכל מוקצה שבא על דבר כדרך הנאתו בלא שום מלאכה ומעשה האסורין בשבת ואין בו שום איסור אלא משום מוקצה, כגון להגביה מעל השולחן עצמות וקליפין, שמתחלת השבת היו מוכנין לאדם אגב אמן, ולא היו מוכנין לבהמה, שמוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה, ועכשיו שנתפרקו העצמות מן הבשר והקליפין מן הפירות נעשו ראויין לבהמה, לא שהן מוקצין, וכגון חתוך נבילה לפני הכלבים. וכגון תמרי דעסקא, זהו מוקצה המותר בשבת כר' שמעון ואין צריך לומר ביום טוב. ומכאן אתה למד לכל דיני מוקצה המותר בשבת וביום טוב. והרבה מהן שלא נשמר בהם הרי"ף. ובסוף מסכתא זו תמצא בכלל דבריו שכתב, ממילא שמעינן הני מילי דאינון עז לחלבה ותרנגולת לביצתה ותורי דרדיא ותמרי דעיסקא וחתוך נבילה לפני הכלבים. דכולהו אסירי ומאי דחזי מינהון למיכל מינה בשבת. אלמא דבשבת שרי למיכל תמרי דעיסקא ולא ביום טוב. ועוד שנה בענין הזה בפירוש ואמר, כולהו לרב נחמן ביום טוב אסירי. וצריך אתה להזהר בדיני מוקצה בכל דברי הרי"ף, שלא שם על לבו ההפרש שהפרשנו בו. והוא הנכון וברור. והא דתניא. אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה. הלכה היא. ומייתינן לה בהלכה למעשה בעובדא דאושפיזכניה דרב אדא בר אהבה. ואע"פ שהביצה אפשר לגמעה כשהיא חיה, כיון שדרך הנאתו על ידי בשול הוא איסור מוקצה נוהג בה ביום טוב, ומתוך שנוהג בה כדרך הנאתה נוהגין בה בשבת אפילו בגמיעה ואפילו בטלטולה לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה שהם שלא כדרך הנאתה. ובהא אפילו רב נחמן דמוקי לה למתניתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מודה, וכל שכן לרבה ולרב יוסף ור' יצחק דמוקמי למתניתין בטעמא אחרינא, שאין לדבריהם להפריש בין שנולדה ביום טוב לנולדה בשבת, הכל אסור מטעם אחד. ע"כ לשונו. והמדקדק ומחמיר בזה תבא עליו ברכה.
